ספר אנטי-מלחמתי קלאסי משנות ה-30' שתורגם לעברית כ"ג'וני שב משדה הקרב".

גיבור הספר הוא חייל שנפצע באופן אירוני ביום האחרון של מלחמת העולם הראשונה (עובדת פציעתו ביום זה מוזכרת ברמיזה). פציעותיו היו כה קשות, עד כי איבד את ידיו, רגליו, קדמת פניו (לרבות עיניו, אפו, פיו) ואוזניו (אני נוטה לחשוב שבשנות ה-30' סיפור על אדם שישרוד פציעות כאלה היה יותר בגדר מדע-בדיוני, אם כי אין בכוונתי לרמוז כי זוהי סוגת הספר).
למעשה, מדובר בסיוט הנורא ביותר שאפשר - אדם שכלוא בתוך עצמו - לא מסוגל להריח, לא לשמוע, לא לראות, לא לטעום, וגם חוש המישוש לא ממש פועל כי אין לו ידיים.

הרבה מעבר למסר האנטי-מלחמתי (אליו תכף אגיע), דלטון טרומבאו הצליח בצורה דיי מרשימה להכנס אל הרעיון המחריד הזה, ולהעביר אותו לנו, הקוראים, בצורה מאוד מוחשית - כך למשל אנו מתוודעים אל הצלצול שמציק לגיבור, להבנה האיטית כי הוא איבד את ידיו, את רגליו, וכל קשר לעולם החיצון. הכאב והייסורים בהרגשה שאין לו יותר בשביל מה לחיות - הוא אפילו לא יודע היכן הוא נמצא - ואפילו אין לו איך ליטול את חייו במו ידיו (שאין לו).

גם בהתחלה וגם באמצע מדובר בסיפור שמתקדם יחסית לאט, בצורה מאוד מדכאת, של אדם שאין לו שום תקווה. סוף הסיפור סחף אותי מאוד, עם ניצוץ של תקווה שלפתע התגלה ל"עיניו" של גיבור הסיפור.
הרעיון גאוני, הביצוע מעולה.

בקשר למסר הסיפור - אני במובן מסוגל להבין את הרעיון הפציפיסטי. דלטון טרומבאו לא מציג גיבור פציפיסטי "קלאסי", אלא גיבור שהלך, נלחם, איבד את הכל - ועכשיו מביע חרטה.
לאורך הסיפור אנו מתוודעים אל תהיותיו של הגיבור (ומן הסתם, יש לו הרבה), שמבין לפתע שכל הקרבותיו היו לשווא. על פי הסיפור, אין דבר כזה מוות אצילי - אין שום תועלת בלמות למען המולדת, אבל לא רק - אין שום תועלת בלמות למען שום דבר - לא למען הקבוצה, לא למענך - אפילו אם תמות בהצלת בת-זוגתך בנסיונך להצילה מאונס - מתת לשווא.
כל הרעיון של צבא, של מלחמות - הכל שטויות, הבל הבלים ותו-לא.

הדבר הזה דיי הציק לי. אולי יש כאלה שיגידו שאני נאיבי, או שאני בעצמי לא יכול לדבר/לשפוט כי לא עמדתי במצב כזה, ואולי בגלל שאני גדלתי במקום שבו המציאות הבטחונית היא בעייתית, אבל אני כן נוטה להאמין (או רוצה להאמין שאני נוטה להאמין) שהמושג הזה של "קורבן" או "מוות למטרה נעלה" כן קיים. ועל-כן, במובן הזה, אני מניח שפספסתי את המסר של הספר.
סורי, דלטון.

אמירה נוספת לזכותו של הספר - הספר, כאמור, נכתב בשנות ה-30'. בדבריו הפסימיים ניתן גם לשמוע כיצד הוא חוזה את הישנותה של אותה מלחמה גדולה (מלחמת העולם הראשונה), ודיי מצמרר לראות כיצד התחזית הזו התגשמה. יתכן כי בעת כתיבת הספר כבר היה דיי ברור לאן נושבות הרוחות, אבל ביחד עם כל האוירה של הספר, זה כן עשה משהו לי, בתור קורא.

ספר לא קל, אבל מאוד מאוד מומלץ. לכו תדעו, אולי תצאו פציפיסטים.

"אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" - כך תירץ קונן דויל את הריגתו של הבלש המפורסם בסיפור "הבעיה הסופית" אשר חותם את כרך א' של סיפורי הולמס.
דרור משעני כתב אחרית דבר מרתקת על יחסי אהבה-שנאה של קונן דויל וגיבורו המפורסם. לאחר שקראתי את אחרית הדבר שבתי וקראתי שוב את הסיפורים המוזכרים שם ובפעם השנייה ראיתי בדיוק את מה שפיפסתי בקריאה הראשונה.

הסיפורים מרתקים, הכתיבה אנגלית למהדרין, השמלות מתנפנפות באוושה קלה, ג'נטלמנים אדומי השפם מגביהים את המגבעת לאות שלום ופושעים נשארים אותם פושעים.

מה שמרתק בדמותו של הולמס בעיניי, מעבר לכל כשרונותיו הבלשיים וזכרונו המדהים, הוא כי על אף האוטיזם החברתי שלו, הוא אדם בעל נימוסים חמלה. בחלק ניכר מהסיפורים בקובץ זה, הולמס משמש כחוקר והן כשופט והתנהותו לפעמים אף גובלת בפלילי, כאשר הוא משחרר רוצח או משקר על מנת להגן על גברת זו או אחרת.

קובץ סיפורים נפלא, מלווה באחרית מרתקת, מה עוד אפשר לבקש?

מאוד אהבתי את הספר הזה.  בעיקר, אהבתי את התחושה הלוחצת והכואבת של חוסר האונים וחוסר התקווה, שמלווה לאורך קריאת הספר. דווקא, התחושה הזאת של הייאוש כל כך חיזקה בי את התקווה ואת הרצון להאמין, שאנחנו, בני האדם, כן מסוגלים לנהוג אחרת מהמתואר בספר.  
יותר קל לי לספר מה אין בספר הזה, מאשר לתאר את מה שיש.
 ב״הדרך״ אין:
התחלה וסוף- אנחנו פוגשים את הגיבורים הראשיים בדרך בעמוד הראשון, ומשאירים אותם בדרך בעמוד האחרון, אם כי לא כל אחד מהם נשאר באותו המצב כמו בהתחלה. ״הדרך״ לא מספר על מסע שיש לו סוף, אפילו נקודת יעד אין לו. מדובר בהתקדמות ללא פרוגרס, העיקר להתקדם ולא להשאר על המקום. לסיפור אין סוף, אז מה יהיה הלאה? הכל פתוח... נשארת רק התקווה שיהיה טוב ( עד כמה שניתן ליישם את המילה ״טוב״ בעולם הזה)
הסברים- מה קרה לעולם?נעלמו החיות, הצמחים וכל כולו מכוסה שכבה עבה של אפר... למה? מי אשם בזה? איך זה קרה? מתי? איך הצליחו לשרוד אותם ברי מזל? תשובות אין.
שמות- לאף אחד אין שמות. יש אב ובן.
צבעים- כל עולם ״הדרך״ מכוסה אפר. היתה לי הרגשה שהאפר יוצא מהעמודים ומתפזר בחדר שלי, מפני שלא רק האדמה-שמיים-ים נהפכו לאפורים, אלא גם הרגשות, התנועות והדיבור. יש צורך לשמור על הכל, אפילו על הדיאלוגים. האב והילד מדברים מעט, לא כי אין להם מה להגיד ועל מה לדבר, אלא כי דיבור דורש מאמץ שאינם יכולים להרשות לעצמם.
אז מה כן יש ב״הדרך״?
עולם מפחיד ומדכא- תארו לכם לשוטט במדבר שחור-אפור, לפחד מהכל, לא לדעת מה מחכה מעבר לפינה, חיים שבהם מציאת קופסת שימורים נחשבת כמתנה משמיים, זה העולם של ״הדרך״  
סיפור  על אב ובן- שמנסים למנוע, שסוף האנושות תביא גם לסוף האנושיות. הם שומרים על צלם אנוש ולא אוכלים בשר אדם, הם ״ שומרי האש״, הם מנסים לא להכנע ולהמשיך להאמין שאלוהים נמצא בכל אדם, אפילו אם מסתתר עמוק בפנים. טוב הלב והתמימות של הילד גורמים לניצוץ תקווה שעדיין יש עתיד ולא הכל אבוד.