“ספר אנטי-מלחמתי קלאסי משנות ה-30' שתורגם לעברית כ"ג'וני שב משדה הקרב".

גיבור הספר הוא חייל שנפצע באופן אירוני ביום האחרון של מלחמת העולם הראשונה (עובדת פציעתו ביום זה מוזכרת ברמיזה). פציעותיו היו כה קשות, עד כי איבד את ידיו, רגליו, קדמת פניו (לרבות עיניו, אפו, פיו) ואוזניו (אני נוטה לחשוב שבשנות ה-30' סיפור על אדם שישרוד פציעות כאלה היה יותר בגדר מדע-בדיוני, אם כי אין בכוונתי לרמוז כי זוהי סוגת הספר).
למעשה, מדובר בסיוט הנורא ביותר שאפשר - אדם שכלוא בתוך עצמו - לא מסוגל להריח, לא לשמוע, לא לראות, לא לטעום, וגם חוש המישוש לא ממש פועל כי אין לו ידיים.

הרבה מעבר למסר האנטי-מלחמתי (אליו תכף אגיע), דלטון טרומבאו הצליח בצורה דיי מרשימה להכנס אל הרעיון המחריד הזה, ולהעביר אותו לנו, הקוראים, בצורה מאוד מוחשית - כך למשל אנו מתוודעים אל הצלצול שמציק לגיבור, להבנה האיטית כי הוא איבד את ידיו, את רגליו, וכל קשר לעולם החיצון. הכאב והייסורים בהרגשה שאין לו יותר בשביל מה לחיות - הוא אפילו לא יודע היכן הוא נמצא - ואפילו אין לו איך ליטול את חייו במו ידיו (שאין לו).

גם בהתחלה וגם באמצע מדובר בסיפור שמתקדם יחסית לאט, בצורה מאוד מדכאת, של אדם שאין לו שום תקווה. סוף הסיפור סחף אותי מאוד, עם ניצוץ של תקווה שלפתע התגלה ל"עיניו" של גיבור הסיפור.
הרעיון גאוני, הביצוע מעולה.

בקשר למסר הסיפור - אני במובן מסוגל להבין את הרעיון הפציפיסטי. דלטון טרומבאו לא מציג גיבור פציפיסטי "קלאסי", אלא גיבור שהלך, נלחם, איבד את הכל - ועכשיו מביע חרטה.
לאורך הסיפור אנו מתוודעים אל תהיותיו של הגיבור (ומן הסתם, יש לו הרבה), שמבין לפתע שכל הקרבותיו היו לשווא. על פי הסיפור, אין דבר כזה מוות אצילי - אין שום תועלת בלמות למען המולדת, אבל לא רק - אין שום תועלת בלמות למען שום דבר - לא למען הקבוצה, לא למענך - אפילו אם תמות בהצלת בת-זוגתך בנסיונך להצילה מאונס - מתת לשווא.
כל הרעיון של צבא, של מלחמות - הכל שטויות, הבל הבלים ותו-לא.

הדבר הזה דיי הציק לי. אולי יש כאלה שיגידו שאני נאיבי, או שאני בעצמי לא יכול לדבר/לשפוט כי לא עמדתי במצב כזה, ואולי בגלל שאני גדלתי במקום שבו המציאות הבטחונית היא בעייתית, אבל אני כן נוטה להאמין (או רוצה להאמין שאני נוטה להאמין) שהמושג הזה של "קורבן" או "מוות למטרה נעלה" כן קיים. ועל-כן, במובן הזה, אני מניח שפספסתי את המסר של הספר.
סורי, דלטון.

אמירה נוספת לזכותו של הספר - הספר, כאמור, נכתב בשנות ה-30'. בדבריו הפסימיים ניתן גם לשמוע כיצד הוא חוזה את הישנותה של אותה מלחמה גדולה (מלחמת העולם הראשונה), ודיי מצמרר לראות כיצד התחזית הזו התגשמה. יתכן כי בעת כתיבת הספר כבר היה דיי ברור לאן נושבות הרוחות, אבל ביחד עם כל האוירה של הספר, זה כן עשה משהו לי, בתור קורא.

ספר לא קל, אבל מאוד מאוד מומלץ. לכו תדעו, אולי תצאו פציפיסטים.”