קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה.
הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת.
קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה:
היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו.

בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם.
ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים.
הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה.

ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.

האם אֶמָה שטיין, גיבורת הספר, היא שקרנית ? חולת נפש הבודה עולמות משונים במוחה? או האם היא דוברת אמת, וכל מה שהיא מספרת באמת קרה?
הספר הבלשי הזה הבנוי על יסודות המתח, הפסיכולוגיה, המסתוריות, ועל הרבה דמיון - מעניין, מרתק, מפתיע כמעט בכל עמוד, ובעיקר בסופו. הקריאה בו מחייבת ריכוז מוחלט, זכירת פרטים, כי כל פרט יחזור מתישהו ברצף העלילה. מומלץ לחובבי בלשות ומסתורין.

משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה.
טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם".
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000, הזמן בו העולם יחדל מקיומו הנורמלי בשל חוסר יכולתם של מחשבים לעבור מ-1999 ל-2000 בקלות ובבטחה. גם אצלנו יש קשקושים כאלה ואנחנו מתייחסים אליהם בסלחנות. אבל במשפחת וסטאובר אין הנחות וכל עוד הילדים קטנים, שלטון האמונות הפרנואידיות מוחלט. המשטרה רק באה להזיק, בבית ספר מלמדים שטויות, השכלה אינה פרנסה, הרפואה אינה מדע ונשים בלבוש מודרני הן זונות.
האב עוסק בהפרדת מתכות למכירה בחצר שכולה גרוטאות, גרוטאות של מכוניות בפרט וגרוטאות מתכתיות אחרות בכלל. כולם כולל כולם עוסקים בהפרדקת חלקי המתכת, מרבים להפצע באופן חמור ומניחים לאלוהים לרפא אותם. האם הופכת למיילדת עם הזמן ומתפרנסת מזה, כמו גם פרנסה מצמחי מרפא והומאופתיה.
האח הגדול ממנה טיילר עוזב את הבית ללימודים לא לפני שנפצע פצעים לא קלים בתאונת רכב אחת מכמה תאונות, לא בהכרח תאונות רכב. אח אחר, שון, נפצע בראשו לאחר נפילה ממלגזה לא בטיחותית. כך ממשיכות התאונות והפציעות החמורות, אבל האב מעודד להמשיך לעבוד, האם ממשיכה לרפא כמיטב יכולתה, לא תמיד זה עוזר. טיילר עוזב את המהומה המשפחתית הזו להשכלה נאותה ורגועה.
יהיה זה טיילר שיחזור מדי פעם לבקר ולעודד את טארה להבחן כדי לנסות להתקבל לאוניברסיטת בריגהם יאנג המורמונית בטענה ובתואנה של חינוך ביתי מחוסר מסמכים אחרים. טארה אכן מתקבלת לאוניברסיטה רק כדי לגלות בורות בסיסית עמוקה, אבל להתחיל חיים חדשים באוניברסיטה ייעודית למורמונים. היא מגלה שלא תמיד כולם שם אדוקים.