dina•לפני 6 שניםספר נהדר! אוהבת את הכתיבה של הסופרת, את הכנות שמהדהדת מבעד למילים.על הביקורת של מאירה ברנע על בואי מאת אורלי סיגל
יישי•לפני 6 שניםזה קצת לטפוח לעצמך על השכם, הלא כך מאירה?על הביקורת של מאירה ברנע על רומן מאת מיכל קובזמן
מורי•לפני 6 שניםפרפר, לא בטוח שמי שהולך לסדנאות כאלה באמת מתכוון ממש להיות סופר ידוע.על הביקורת של מאירה ברנע על רומן מאת מיכל קובזמן
רומןמיכל קובזמןכבר כמה שנים שאני מלמדת סדנאות כתיבה, אז כמובן שהתלהבתי כשקבלתי ספר שכולו מתרחש בסדנת כתיבה ואפילו הפרקים שלו בנויים על פי סדר השיעורים. "רומן" הוא הסיפור של שניים ממשתתפי הסדנה. איה הנשואה ומקי נשוי עם שני ילדים. היא מחפשת את עצמה והוא מרגיש שהחיים שלו חסרי משמעות. בתחילת הסדנה שניהם לא יודעים על מה יכתבו. עם כל שיעור שעובר הם וגם אנו הקוראים מבינים עוד משהו על כתיבה – דרך המפגשים המתוארים, והתרגילים שנותן המנחה. מהר מאד מתברר שגם לאיה וגם למיקי יש סיפור מעניין בעברם. היא עברה בנעוריה אירוע קשה שהיא מסתירה ומנסה לשכוח והוא היה פעיל בארגון התנדבותי שנשארו לו סימני שאלה לגבי כמה מהדברים שעשה שם. הכתיבה על אירועים קשים מהעבר מערערת מאד את שניהם ומשהו מתחיל להתפתח ביניהם. הקריאה בספר שוטפת ומרתקת. הסופרת הצליחה לבנות מתח סביב אירועי העבר והדברים נחשפים לאט לאט. הגילויים האלה משמעותיים ולא מאכזבים את הקורא (כפי שקורה לפעמים בספרים דומים), דרך הגילויים האלו אנו מבינים איך איה ומיקי התפתחו והפכו למי שהם היום. במקביל הקשר בניהם שגם הוא נבנה בהדרגה, הולך ומסתבך וברור שהם מאבדים שליטה ועלולים לפגוע בכל מי שהם אוהבים. ספר מותח ונוגע ללב עם בונוס: כמה שיעורי כתיבה מעולים.
רומןמיכל קובזמןכבר כמה שנים שאני מלמדת סדנאות כתיבה, אז כמובן שהתלהבתי כשקבלתי ספר שכולו מתרחש בסדנת כתיבה ואפילו הפרקים שלו בנויים על פי סדר השיעורים. "רומן" הוא הסיפור של שניים ממשתתפי הסדנה. איה הנשואה ומקי נשוי עם שני ילדים. היא מחפשת את עצמה והוא מרגיש שהחיים שלו חסרי משמעות. בתחילת הסדנה שניהם לא יודעים על מה יכתבו. עם כל שיעור שעובר הם וגם אנו הקוראים מבינים עוד משהו על כתיבה – דרך המפגשים המתוארים, והתרגילים שנותן המנחה. מהר מאד מתברר שגם לאיה וגם למיקי יש סיפור מעניין בעברם. היא עברה בנעוריה אירוע קשה שהיא מסתירה ומנסה לשכוח והוא היה פעיל בארגון התנדבותי שנשארו לו סימני שאלה לגבי כמה מהדברים שעשה שם. הכתיבה על אירועים קשים מהעבר מערערת מאד את שניהם ומשהו מתחיל להתפתח ביניהם. הקריאה בספר שוטפת ומרתקת. הסופרת הצליחה לבנות מתח סביב אירועי העבר והדברים נחשפים לאט לאט. הגילויים האלה משמעותיים ולא מאכזבים את הקורא (כפי שקורה לפעמים בספרים דומים), דרך הגילויים האלו אנו מבינים איך איה ומיקי התפתחו והפכו למי שהם היום. במקביל הקשר בניהם שגם הוא נבנה בהדרגה, הולך ומסתבך וברור שהם מאבדים שליטה ועלולים לפגוע בכל מי שהם אוהבים. ספר מותח ונוגע ללב עם בונוס: כמה שיעורי כתיבה מעולים.
בואיאורלי סיגלבואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה. החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע. פיסקה אהובה "יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".
בואיאורלי סיגלבואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה. החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע. פיסקה אהובה "יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".
בואיאורלי סיגלבואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה. החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע. פיסקה אהובה "יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".
בואיאורלי סיגלבואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה. החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע. פיסקה אהובה "יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".
ארץ עיר ילדהאביגיל קנטורוביץ'0אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש צורך להסביר למה אני חושב ומאמין שמגיע לספר הזה 5 כוכבים. 1. למרות שזהו ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ', הוא לא הרגיש לי ככזה. קראתי ספר שלם, בוגר, חושף קרביים, מצחיק לעיתים והרבה יותר רציני ממה שציפיתי ממנו להיות. 2. מצאתי בספר אהבה ענקית לספרות. זה מתחיל בהקדשה הלא טריוויאלית לאמיר גוטפרוינד ז"ל וממשיך בתחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה, כאילו הספר נכתב לאמיר וברוח "שואה שלנו" הנהדר. 3. זהו ספר אמיץ, מי שיקרא בו ימצא התייחסות לא שגרתית לשואה, היות ואני מכיר את הפוסטים של אביגיל מהפייסבוק, לא הופתעתי מכך. 4. על פניו זהו לא ספר למין הגברי, אחרי הכל למה שארצה לקרוא ספר על אישה הנוטה ללדת ומתאשפזת במחלקת היי ריסק, ולמרות הכל מצאתי את עצמי נשאב לספר הזה, נושם את הדמויות, מזדהה עד כמה שאפשר עם התחושות שלהן ואפילו מתרגש בסוף, עד רמת הדמעות. 5. לפני שלוש שנים שהעליתי כאן את הסקירה וההמלצה הראשונה שלי בסימניה על ספרו הנהדר בעיני של דן יוספן (מסמר עקרב)- "הכל יהיה בסדר", נקלעתי לחילופי אש לא קלים מבחינתי, שהביאו אותי להימנע כמעט לחלוטין להעלות סקירות שאותם ואת התגובות עליהן, כותב הספר יכול לקרוא. לכן, התלבטתי למספר שניות לפני שאני מעלה את הסקירה הזאת, אבל רק למספר שניות. כולנו צריכים לזכור שכל ספר ביכורים שיוצא כאן נכתב בדם ליבו של המחבר. אני יודע שאביגיל עבדה על הספר הזה קרוב לשלוש שנים והוא יוצא לאוויר העולם בתקווה שיגיע לכמה שיותר אנשים ושיתקבל באהבה. לאהבה שלי הוא זכה.
נוהל ויזתאאריה אלדד0עלילת הספר "נוהל ויזתא" (הוצאת זמורה ביתן, 2018) מאת פרופסור תא"ל (מיל') אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר וחבר כנסת לשעבר מטעם האיחוד הלאומי, הזויה ומבדרת כאחד. מזכיר הממשלה נקרא לפגישה חשובה עם ראש השירותים החשאיים של ישראל. בפי ראש השירותים החשאיים, שמאחוריו כבר "שנה בתפקיד, סבל מנדודי שינה והתקפי חרדה, ופקודיו שמעו אותו אומר שהוא, אתיאיסט מובהק, התחיל להאמין באלוהים, כי רק קיומו מסביר בדוחק את המשך קיומה של המדינה למרות מנהיגיה" (עמוד 13), היתה בקשה מפתיעה. "עלולה להיות מלחמה בקיץ. אנחנו יודעים שהם מוכנים ורק מחכים לאור ירוק מהפטרונים שלהם. אנחנו לא רוצים מלחמה, לא בעיתוי הזה לפחות. למרות שאין לי ספק שאנחנו ננצח בשדה הקרב, מדינית נפסיד, וראש הממשלה חושש שיהיו למלחמה גם השלכות פוליטיות, כי כבר היו לו שתיים, ולכן אנחנו רוצים שתערוק," אמר ראש השירותים החשאיים. "תבקש מקלט מדיני באיזושהי מדינה, ובתור נדוניה תביא אינפורמציה. מידע שירתיע אותם מלצאת למלחמה נגדנו"" (עמוד 16). הרעיון, שאינו מופרך בעליל, חכם וכתוב בעט מושחזת. הקורא עסוק כל העת בהשוואה עם אירועים שהיו באמת מחד וצחוק בלתי נשלט מאידך. גם הבחירה של אלדד להציג לקוראים את הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה ראש הממשלה, מנהלת הלשכה ומפעיל הסוכנים, מבריקה בעיני. כיף של ספר.
אל דיאבלומוניקה רובינסון0וואו וואו וואו!! ספר מדהים!! הכל בו כל כך מסוכן כל דף ודף בו רוחש סכנות, תשוקות, אכזבות ואהבות... אלחנדרו כזה מדהים וסקסי! מעולם לא ראיתי כריכת ספר שדומה כל כך לדמות! בא לי ללחוץ אתה ידה של הסופרת על זה! הכל בספר הזה מעולה הסצינות, הדיאלוגים והסקס. זה מדהים איזה כישרון יש לסופרים לתאר עולם שמעולם לא חוו על יתרונותיו וחסרונותיו ולפרוט אותו על ספר בצורה פנטסטית כזו! קראתי בו על זמן שאני יכולה בבית, בעבודה ואפילו חלמתי עליו בלילות עד כדי כך הוא סוחף! הסופרת מלווה אותנו במהלך חייו של אלחנדרו מרטינז חיים לא קלים בכלל, דברים שנער צעיר לא אמור לראות או להתמודד איתם אבל אלו הם חייו של בן ראש מאפיה ואחר כך ראש מאפייה בעצמו. אתם חושבים שאתם יודעים מה עובר בראשו של אלחנדרו אבל בעצם אתם לא יודעים כלום! 5 כוכבים לא מספיקים לספר הזה צריך 10!
