אני גר ליד בית כלא. אסירים, חלקם עם דם על הידיים, נמצאים לא רחוק מביתי, כלואים מאחורי סורג ובריח.
הספר המופלא הזה, שרק לקראת סוף הקריאה, הבנתי עד כמה הוא טוב, גרם לי להרהר באותם אסירים, וכמה מהם הם כמו אנסל, דמות הרוצח הסדרתי בספר שרצח מספר נערות צעירות, שננטש בעודו ילד קטן יחד עם אחיו התינוק על ידי אמו שברחה מאביו המתעלל והעדיפה להציל את עצמה מאשר להסתכן ולהציל גם את ילדיה, כשהוא נשלח לבית אומנה ואחיו התינוק לאימוץ?
כמה מהם, מאותם אסירים שנמצאים לא רחוק ממני, הם אנשים שעשו מעשה רע שמצדיק לגמרי את העונש שקיבלו, אבל כאלה שעברו דברים קשים בחיים שצילקו אותם והפכו אותם למי שהם?
ומה זה בכלל עונש מתאים? האם בית כלא? האם עונש מוות, כמו המתואר בספר? אולי יש כאלו שפשוט לא צריכים עונש, אלא חיבוק? פסיכולוג, איש מקצוע, שיגיד את המילים הנכונות ויביא לשיקומם? אולי הם צריכים להרגיש אהובים, כמו שאנסל רצה את אמא שלו, וחיפש את אמא שלו בנשים שהכיר במהלך חייו, וכשהן היו עוזבות אותו או מלגלגות עליו, הטראומה של הנטישה הייתה חוזרת וגורמת לו להרים עליהן יד?

סביר להניח שאתם קוראים את מה שאני כותב, ומזדעזעים. איך הוא מנסה להבין רוצחים שפלים עם דם על הידיים? האם הוא מצדיק רצח? האם הוא גבר אלים ובגלל זה הוא כותב ככה?

אז הרשו לי להרגיע אתכם, ולומר לכם שאלו בסך הכל מחשבות שהספר הזה גרם לי לחשוב עליהם.
הספר הזה כל כך חזק, שהוא גרם לי להבין ולהרגיש חמלה ואהדה כלפי כל צד בספר: הן אל הקורבנות, הנערות הצעירות התמימות שנרצחו על לא עוול בכפן. והן אל אנסל, הרוצח הסדרתי בעל החיים המורכבים.
הזדעזעתי מפשעיו של אנסל, היו רגעים שהזדעזעתי ממנו ורק רציתי שימצאו ראיות לפשעיו ויתפסו אותו, ובכך ימנעו את הרצח הצפוי הבא. ככל שהספר התקדם, דניה קוקפקה הצליחה לגרום לי גם להבין שלא הכל לגמרי שחור ולבן, טוב ורע, והצליחה לגרום לי לחוש חמלה גם כלפי אנסל. ובגלל זה הספר הזה רק הולך ומשתפר ככל שממשיכים וקוראים בו.
הספר תופס אותך חזק ולא מרפה, מהפנט. הכתיבה שלו, הפיוטית, והמנגינה שלה, הקצב שבו נכתבות המילים, משתלבת יחד עם הסיפור בהרמוניה נפלאה. תודה ליעל הר ולזאבי קציר שחשפו אותי לספר הזה בביקורות שהם כתבו.

#
חלק משמעותי מהסיבות להנאה מקריאה, הוא הרמת-מסך שמרים ספר כלשהו לקורא כלשהו. פתאום משהו שהיה מעורפל מקבל בהירות, קול, שם, מלים. זה לא קורה בכל ספר שקוראים, למעשה זה קורה במיעוט שבמיעוט מהספרים. אבל כאשר זה קורה – ההנאה מהקריאה, ידידַי, היא בלתי ניתנת לתיאור.

הספר הזה ביצע עבורי הרמת מסך מהסוג הזה. קראתי בוודאי כמה מאות – אולי יותר – ספרי מתח העוסקים בציד-תפיסת פושע-הצלת קורבן. קראתי מאות או יותר תיאורים של מי שאחראי לתפיסה הזאת. אותו מספר, או יותר, של תיאורים יותר ופחות מצמררים, יותר ופחות מדממים של פעילות הפושע. הספר הזה, בנגיעות מרומזות מאפשר לדמיונו של הקורא להשלים את הרוע, בלי להתעסק ברוע עצמו. הוא מנסה להתחקות על שורשי הרוע ולהסביר למה ככה? מה גורם לבני אדם לחרוג באופן מהותי מהשורה ולהיות אלימים? להפוך סכנה לבני אדם אחרים? לזוז מהנחיית ה DNA המקורית ולגרום לנזקים עד מוות לחפים מפשע? בקיצור, הוא מנסה להבין את הבחירות, לא את המעשים, ובמובן הזה קוקפקה היא סופרת נדירה ובחירתה מקורית ומועילה לקורא(ת).

זה לא בדיוק ספר מתח. הפושע נתפס, כלוא, וממתין לעונש מוות – הכל קרה לפני שהתחלנו לקרוא את הספר. גם פשעיו משורטטים בקוים מעורפלים, בלי פירוט. קוקפקה מתרכזת במה שקרה לפני, במה שגרם לבחירה בכל הצטלבות, בתוצאה של מעשים – לא רק של מי שמקבל עליו את התוצאה, גם של אחרים. רוב הספרים על פשיעה שקראתי מתרכזים בשיפוט על המבָצע ובהאדרת הרודפים אחריו. לא קראתי עד כה ספר כה לא שיפוטי, שמאפשר לקורא להבין עד כמה שברירי הוא אדם ועד כמה בחירותיו, הנראות הכרחיות בזמן שנבחרו, ישפיעו על חייהם של אנשים רבים, שאינם מוכרים כלל לאותו מתנהג.

אנחנו שומעים היום המון הערכות של "פסיכופט". לרוב על מי שאינו אהוב עלינו. לרוב על ידי מי שאינם מוסמכים לאבחן פסיכופטים. לרוב הם טועים... [סינוואר, דֶף וכל ראשי החמאס הם פסיכופטים, לא? כנראה לא. אפשר להיות רשע בלי להיות פסיכופט. אפשר גם להיות פסיכופט בלי להיות רשע...]

את הספר הזה רכשתי וקראתי בזכות המלצתה של Yaelhar, שסקרנה אותי מאד בהצביעה על השוני בין אופן כתיבת הספר הזה לבין רוב ספרי המתח שאנו רגילים לקרוא.
יעל צדקה. הספר כתוב נפלא, הוא אכן שונה במבנה שלו מרוב ספרי המתח שאני מכיר, פרטי הרוצח והנרצחות ידועים והרוצח עצמו ממתין להוצאתו להורג.
הסיפור מתקדם דרך נקודת מבטם של הרוצח ודמויות מעברו הרחוק בילדותו ובבגרותו.

תעלומת הרצח איננה עומדת במרכז הספר אלא, לפחות כפי שאני הבנתי את זה, הניסיון לבחון דרך כל הדמויות והקשר שלהן אל הרוצח איך נסיבות חייו של ילד קטן גורמות לו להפוך בבגרותו לרוצח סדרתי.

אפילו דמות הבלשית והקשר שלה לרוצח יוצאות דופן בנסיבות שלא אגלה כדי לא לחשוף ספוילר.

הפרק הלפני אחרון בחדר ההוצאה להורג, כשהוא מובא מנקודת מבטו של הרוצח, מצמרר ממש ואם זה היה תלוי בי הייתי מסיים את הספר בפרק הזה.

לסיכום, אהבתי מאד והספר מומלץ בעיקר לחובבי הז'אנר שמחפשים שילוב של סיפור שהוא גם לא שגרתי במבנהו וגם כתוב לעילא.