כבר אמרתי את זה בביקורת על הספר הקודם בסדרה, אבל אף אחד חוץ ממני לא זוכר, אז מה'כפת לי.
הסדרה הזו היא, בעיני, ההוכחה לכך שג'יי קיי רולינג היא סופרת אמיתית.
כזאת שכותבת מתוך אהבה לכתיבה ומתוך כבוד למקצוע.
אם עיקר עניינה היה כסף או הכרה, היא היתה יכולה לכתוב המשכים/הקדמות/וריאציות על סדרת הארי פוטר.
או לא לכתוב כלום.
זה לא שחסר לה אחד מהשניים גם ככה.
הבחירה לכתוב בז'אנר כל כך שונה, המחקר שניכר שהיא עושה לפני הכתיבה, האיטיות שבה היא בונה את הדמויות, לאורך שלושת הספרים, מראה שהיא כותבת קודם כל בשביל לכתוב, ושהיא לוקחת את הכתיבה מאוד ברצינות.
וזו נקודת פתיחה מצויינת.
אהבתי את שני הספרים הקודמים, ואהבתי גם את הספר הנוכחי.
אמנם בהתחלה חשתי אכזבה מסויימת כשהבנתי שמדובר בספר מתח מסוג ה-יש שלושה חשודים פוטנציאליים, נשאר רק לגלות מי מהם הפושע, אבל הסתבר שבהחלט אפשר ליצור מתח גם ככה.
לא אהבתי את הפרקים הכתובים מנקודת מבטו של הרוצח הפסיכופט.
כתיבה כזו תמיד נראית לי מומצאת, כאילו מישהו מדמיין איך יחשוב פסיכופט ומשליך על הדמות את כל הפחדים הפרטיים שלו.
דמות ילדותית, עלובה, חיה בעולם דמיוני.
מצד שני, על ג'יי קיי רולינג אני סומכת שעשתה מחקר בנושא וקראה חומרים כאלה או אחרים על האופן בו עובד מוחו של פסיכופט.
אבל אפילו אם הפרקים האלה מהווים שיקוף אותנטי במידת האפשר... הם נשארים ילדותיים, פתטיים, ישירים מדי, נטולי עומק. כלומר, יופי שזה שיקוף אותנטי, אבל מי רוצה לקרוא את זה?
התרומה היחידה של הפרקים האלו לספר היא תחושת הפחד שנוצרת כשהקורא יודע מול איזה מוח מעוות עומדים גיבורי הספר, הבלש קורמרן והעוזרת שלו, רובין.
מצד שני, אולי ההתמודדות עם הלא נודע היתה יוצרת גם היא את האפקט הנדרש.
ואם כבר נקבתי בשמם.
אני אוהבת את דמויותיהם של קורמרן ורובין.
אני אוהבת את הדרך שבה העבר שלהן נפרש באיטיות, איך אקדחים שהוצגו בספרים הקודמים יורים רק בספר הזה, וזו בטח לא היריה האחרונה.
הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך מדוייקת ונאמנה לז'אנר, ללא כל ניסיון לחדש או לפרוץ אותו (זה נשמע כמו עלבון אבל זה לאו דוקא כך. ספרות מתח אפקטיבית ועשויה היטב על פי כללי הז'אנר יכולה להיות יופי של דבר), מעלה ציפיות מהרגע הראשון למערכת יחסים בין רובין לקורמרן.
רולינג לוקחת את הזמן, היא לא ממהרת לשום מקום.
רובין עדיין מאורסת, החתונה מתקרבת, מערכת היחסים בינה לבין ארוסה עוברת טלטלות, וגם מערכת היחסים המקצועית בינה לבין קורמרן יודעת טלטלות משלה.
קלישאה?
בהחלט.
ואני בכל זאת נהנית ממנה.