•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
לא הייתי טורחת להגיב על הבקורת, אם לא היית מציינת שיש לך אתר של בקורות ספרים. ובכן, כמי שקראה את הספר הנדון ומאד התחברה אליו (למרות שכמוך גם אני לא חובבת רומנים רומנטיים)אציין רק שלמיטב הבנתי הקריאה שלך הייתה מאד שיטחית ולכן גם לקית בהבנת הנקרא כשסיכמת אותו כאנטי פמניסטי. אני פשוט תוהה איך אפשר לחשוב דבר כזה, כשלכל אורכו ממליץ הבלוג להתמקד בתכניות יותר חשובות מתכנון ליל החתונה שלך, חלומות על האביר עם הסוס הלבן, ציפיה ל"קליק" שגורמת ההתאהבות כדי לבחור באדם הנכון לחיות אתו, שכולם משודרים לנו השכם והערב על ידי סוכני הסוציאליזציה במטרה להפוך את הנשים לעדר פותה שתכלית חייו היא להתחתן עם גבר חלומות. לדעתי, אם היית טורחת לקרוא אותו כמו שצריך (ולחפש אצלך את ההבנה מדוע הגיבורה מתעקשת לא לציית לחוקי הבלוג - אולי בגלל שכפי שנכתב בסוף הספר-לא מספיק לקרוא את החוקים, צריך גם לעבוד על עצמנו כדי להפנים אותם ולהגיע למצב בו נהיה בעלות בטחון עצמי)היית גם ודאי מנתחת אותו בצורה אחרת לגמרי, וחבל שלא ניסיתי לעשות זאת במקום לקרוא אותו קריאה שיטחית, כי אחרי קריאת הביקורת הזאת אני כבר לא אטרח להכנס לאתר ביקורות הספרים שלך, פשוט כי כבר הבנתי שאת מתייחסת לספרים על פי הבנתך (המוגבלת) את הז'אנר שבו נכתבו. ברור לי שלספר שמתיימר להיות עמוק ומורכב (וכמובן שאין הוא יכול להיות רומן רומנטי - מעצם הגדרת הז'אנר ככזה שלא מחייב העמקה) כנראה שתתייחסי ברצינות הראויה, וכנראה שגם לא תבחיני בכאלה מביניהם שהם רק כיסוי מתיפיף לערימת קלישאות מתחכמת.
אומרים שקנאת סופרים תרבה חכמה, לצערי גיליתי בדיוק את ההפך. נתי יקירתי, ראוי לציין בגילוי נאות שגם את כתבת ספר על אותו נושא, שהצליח הרבה פחות. או אם רצית להסתיר זאת, לפחות לא היית מפרסמת את אותה ביקורת באתר אחר תחת השם רינת קליין? אחרי שנהניתי מאד ממאושרת בדרכה, קראתי את כל הביקורות עליו באתר בחיפוש אחר הקטלניות במיוחד, כדי לבדוק את עצמי...אולי אני לא בסדר? אולי שני התארים שלי בהיסטוריה כללית וכל הרומנים ההיסטורים שקראתי לא לימדו אותי שום דבר? אבל גיליתי שלא כך הוא. אפשר לומר שזה רק טעמנו ששונה, אבל למשל השטות שכתבת על כך שהסופרת המוכשרת הזאת טוענת בין השורות שרק משפחות עניות יכולות להיות מאושרות, היא פשוט עלבון לאינטליגנציה ומפגינה רק את חוסר הבנת הנקרא שלך. וגם הטענה שהסוף מופרך, ע"ע נווזלין, הקשר בין הון - שלטון והון - שירותים חשאיים. קראוס ויינר לא מצליחה רק בגלל שהיא מוציאה ספרים בכתר, אלא בגלל שהיא סופרת מעולה (שוב כשל לוגי שלך או סתם קנאה צרופה - שאלת את עצמך פעם האם הוצאה כמו כתר הייתה משקיעה בסופרת גרועה, סתם בגלל העינים היפות שלה?) בקיצור, במקום לכתוב ביקורות מרושעות על קולגות שהצליחו יותר ממך - תשתדלי לכתוב יותר טוב.
סבטלנה יקרה, עד כמה שאני זוכרת משיעורי ספרות - התייחסות הסופר ליצירות אחרות שלו בספריו נקראת ארס פואטיקה שזוהי בעצם רפלקציה על תהליך הכתיבה. ב"השחקניות" קראוס ויינר עושה זאת דווקא בהצלחה כשהיא מסבירה בעצם שגם כשסופר כותב על דברים שקרו במציאות - הוא תמיד מכניס פרשנויות משלו לאותה מציאות. לכן אין צורך להתעצבן, אלא אם כן חיפשת דרך להתעצבן
איילון מאסק היה אצלה אחד הטובים. ניל דגראס ועוד היו המקבילה של ד"ר סטאדלר. בזבוז כספי הציבור על מהגרים, קריטריונים הזייה לסיוע National Security, אובמה קר, שפיכה של מליוני דולרים מחוץ לארה"ב, אי אכיפה של פשיעה, קידום אנשים שלא על סמך הכשרון שלהם, עיתונות פח אשפה... הכל בספר.
ספר חביב, בהחלט יכול לעורר סקרנות על כל מיני פרשות היסטוריות ואתרים הקשורים בהן, אולם אין לקחת ברצינות רבה מדי את הרפרנסים ההיסטוריים בספר. הם לא מדויקים בלשון המעטה פעמים רבות. הוא מצהיר בהתחלה, אגב, שרק תיאור האתרים והיצירות בספר מדויק. המידע ההיסטורי עצמו אינו מדויק כלל והפרשנויות בספר - נבחרו על-פי טעמו של המחבר בלבד.
