L'Œuvre -
"היצירה"- היא הרומן ה-14 בסדרת "רוגון-מאקאר" שהגה אמיל זולא- המשקף את חייהם של העם הצרפתי במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר הוא ממציא ז'אנר "הנטורליזם" בספרות.
הגיבור הוא קלוד לאנטיה- צייר צרפתי, שהצליח להגיע לעולם האומנות של התקופה בפריס של עידן "הבל אפוק" (עלילת הספר מתרחשת בין 1855-1870). הוא גדל בפרובנס לאמא כובסת, אב בטלן וחדל אישים, חמו של קלוד שגם לא יוצלח במיוחד, על-כן כישרון הציור של קלוד עוד בילדותו גורם לנדבן עשיר לתת לו 1,000 פרנק לחודש דמי מחייה בימי נעוריו- היכן שהוא נמצא בפנימייה ומכיר את חבריו הטובים פיר סנדרוז ולואי דיביש . סנדרוז ברומן למד ארכיטקטורה ומתפרנס מכתיבת רומנים בורגניים כדמותו של אמיל זולא עצמו, בעוד שדמותו של הגיבור קלוד לאנטיה מתבססת על דמותו של הצייר פול סזאן, עליו שלח זולא את הספר כשפורסם לראשונה, סזאן מיד ניתק עם זולא כול קשר.

ה"יצירה"- נפתחת כאשר כריסטין- נערה יתומה מגיע לסטודיו של קלוד. הוא היה צריך מוזה, היא לא רצתה להתפשט... היא לקחה רכבת לבית מעסיקה החדשה בתור משרתת ולבסוף זה לא קרה והיא צריכה לספק את גחמותיו של קלוד...

"בין כך ובין כך נפתחה הדלת בלי להמתין לתשובה והשכנה, מרת ז'אבוי, מתילד כפי שנתכנתה בפי מקורוביה הופיע על הסף.
(..) "ואף-על-פי שמתילד היתה דתית, זנחו אותה אט-אט הלקוחות יראי השמים, לפי שלדעתם נראתה יותר מדי בחברת אנשים צעירים לאחר שז'אבוי נתחסל". (ע"מ 71-פרק שלישי).

מהודו,ז'ורי,סנדרוז וקלוד עצמו נמצאים בביתו וקופצת לביקור ז'אבוי/מתילד – אלמנה צעירה (יש דבר כזה אלמנה פרחה?) . כול הארבעה הם אנשי בוהמה, קלוד מיד נמשך לז'אבוי הרזה והנחשקת.

"וכי הצלחתו של האחד אינה הצלחתם של האחרים? נעוריהם תססו, מסירותם לא ידעה גבול, הם נסחפו שוב בשטף החלום הנצחי להתלכד להתלכד לחטיבה שתצא לכבוש את הארץ; כל אחד יתרום חלקו, זה ימריץ את זה, החבורה תגיע ליעדה כגוש אחד,, בשורה אחת. קלוד, כמנהיג מוכר, הכריז על הניצחון, חילק זרי-דפנה". (ע"מ 81-פרק שלישי).

כול החברה הבוהמיינים האלה מסתאבים בדירות סטודיו או במשגנו הנוצץ של סנדרוז- בעל המאה בעל הדעה- הוא מפיל לאורך הספר מונולוגים לקלוד – כדרכו של זולא להגיד לקוראיו מה הוא חושב על עולם האומנות (והכתיבה) באשר היא...
יש גם פסל-מהודו, יש סופר- סנדרוז, יש סטודנט- ז'ורי ויש את קלוד הצייר האוהב לצייר בעיקר פורטרטים. יחדיו הם בפריס ומפנטזים לכבושה דרך "סלון הדחויים"- מקום שהיה במציאות תצוגה לאמנים אימפרסיוניסטים שלא היו פופולריים בשעתם.

"אתה יודע שהוא הולך שוב להשתעשע עם האישה שלך", אמר ז'ורי למהודו, "כן, עם מוכרת צמחי מרפא, האשה בעלת העשבים המסריחים... בחיי! ראיתי את עיניו מתלקחות לפתע; הדבר תוקף את הבחור הזה כמו כאב-שיניים;והבט איך הוא רץ לשם"
(ע"מ 146-פרק חמישי).

קלוד השרמנטי- מצייר והולך גם עם אירמה וגם עם מתילד, בעוד כריסטין מפתיעה אותו וחוזרת לדירתו ומתמסרת עליו.

"יקירי, אתה מעייף את המסכן הקטן".
קלוד התרתח, מלא מוסר כליות.
"נכון, איזו טיפשות, אני והציור שלי! ילדים לא נוצרו לזה"
(ע"מ 166- פרק שישי).

כריסטין מביאה לעולם את ז'אק לקלוד. הוא מצדו רק מחפש נשים ואובייקטים כלשהם לציירם, לשלוח ל"סלון הדחויים" וסוף סוף להגיע להצלחה ולנחלה.

"אגב, האם התחתנת עם הפילגש שלך?"
קלוד, שעמד להירדם, פקח עיניים נדהמות.
"כן".
"ואתה עדיין שוכב איתה?".
"כמובן".
היא פרצה שוב בצחוק ורק הוסיפה :
"אה! ידידי המסכן, ידידי המסכן, כמה אתם בדאי משתעממים!".
למחרת, כשהניחה אירמה לקלוד ללכת, כולה ורודה כלאחר ליל מנוחה גמורה, מהוגנת בגלימת בית, כבר מסורקת ורגועה החזיקה רגע את ידיו בתוך ידיה; ושופעת רגש התבוננה בו בפנים רחומות ומהתלות כאחת.
"ידידי המסכן, אתה לא נהנית. לא! אל תישבע, אנחנו הנשים מרגישות זאת...
אבל אני נהנתי מאוד, הו! מאוד... תודה, תודה רבה!".
(ע"מ 275-פרק תשיעי).

מאהבותיו של קלוד (שהם גם המוזות שלו ) - אירמה הזנזונת העשירה וז'אבוי האלמנה הנימפומנית מעסיקות אותו מינית ואומנותית...
הוא לא יצליח להיכנס לפנתאון של "סלון הדחויים", אפילו לא ביצירה טראגית אישית גרוטסקית...

"אבל אני חיה! והן מתות,הנשים שאתה אוהב... הו! אל תגיד לא, אני יודעת היטב שכל אותן נשים מצוירות הן הפילגשים שלך. לפני שהייתי שלך כבר הבחנתי בכך, די היה לראות איך ליטפת את מערומיהן, באילו עיניים הסתכלת בהן שעות על-גבי שעות. אה? וכי תשוקה כזאת אצל בחור היא לא אוילית ומגונה?
להשתגע אחרי תמונות, לחבק ריק של אשליה!
(..) איזה צער היה עלי לבלוע כשהרגשתי שאתה זונח ובוגד בי! למן אותה העת גדל הזלזול שלך, ואתה רואה להיכן הגענו, כל הלילות שאנחנו שוכבים זה לצד זה בלי לגעת זה בזה אפילו באצבע. שמונה חודשים ושבעה ימים שלא היה לנו שום דבר יחד".
(381-380, פרק שניים-עשר).

כריסטין בסוף הרומן של זולא מתחשבנת/מתחננת לקלוד שיחזור ואוהב אותה. קלוד מצדו חוץ מלרדוף אחרי תענוגות החיים וליצור בהשראתם ציורים כאלה ואחרים, חי חיי בוהמה אומנותיים ומאהבותיו השונות והחברויות שלו עם אומנים כמהודו הפסל וסנדרוז הסופר המהולל הם מרכז חייו, בספר שסופו מתכתב עם הטראגיות שבספרות הצרפתית-"אבא גוריו"....

זולא רואה את תפקיד האומן כטראגי בדמותו של קלוד/ פול סזאן הצייר, ברומן מורבידי הרלוונטי לימינו שאקטיביסטים מורחים אבקת מרק על "המונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י ו"החמניות" של ואן גוך...

לא המוצלח בספריו שקראתי, אם זאת ספר חשוב של אמיל זולא – מי שאוהב את כתיבתו הנטורליסטית על שלל תיאוריה יתחבר מיד ל"יצירה".

ישנן יצירות שדירוגן בכוכבים נראה כלא טבעי, לא מתאים. "אורם" המצועצע, דמוי האימוג'י כאילו נועד לדרג את הספרים בין ראויים לנפסדים מתוך ערמות ספרי ה- "4 ב-100" או משהו מעין זה, אך מתעמעם אל מול הישגים ספרותיים כבירים שמקומם מובטח באוסף המפעלים הנצחיים של הרוח האנושית.


כזו היא "היצירה" של אמיל זולא. כשרונו לזקק את טבע האדם, להפשיטו מרומנטיזם, לקרוע מעליו כל מסיכה, להראותו בכיעורו וביופיו אגב כתיבה מופתית – זו גדולה אמתית של סופר על.


...סמוך לשעה שתיים לאחר חצות ובגשם זלעפות מגיע קלוד לביתו הדל באיל סן לואי שבפריז. בכניסה הוא פוגש נערה רטובה עד העצם, שהגיעה זה עתה מאזור פרובינציאלי וכבר נפלה קורבן לעיר הגדולה. היא מבקשת להגיע לאזור פאסי, אך בשעה זו אין הדבר אפשרי. תחילה חושד בה קלוד, שמא מדובר בדמות מפוקפקת וממאן להכניסה אל מעונו, אך לבסוף נכמרו רחמיו, "הן בערב סופה אחד אסף כלב מהרחוב!", והוא מכריח אותה להעביר אצלו את הלילה.

בלית ברירה מסכימה הנערה ללון בביתו של גבר זר, סגורה מאחורי פרגוד, עירומה כשבגדיה מוצאים לייבוש... אלא שבבוקר מתעורר קלוד לפניה ומבחין בחלק מגופה הרענן שנחשף מבלי משים במהלך שנתה. יש בה מין שילוב של תום נעורים ועוצמות שאין היא עדיין מודעת להן. הוא תופש שזו הדמות הנשית, לה היה זקוק לשם ציורו הגדול שיישלח ל'סלון' הקרוב. קלוד מתחיל לצייר את מה שעיניו רואות עד שהיא מתעוררת בבעתה...


יצירה זו שהצייר הצעיר החל בה עמה תשמש השראה לדמות נשית באמנותו שתלווה אותו שנים ארוכות במהלך חייו. החתירה לבטא את כשרונו, את גאוניותו שנדחית על ידי החברה שוב ושוב, מתארת את המאבק הבלתי פוסק של האמן המייצג את רוח השינוי, אך בהיותו אוונגארדי יתר על מידה כביכול, זוכה ללעג ולבוז.


בספר מובאים הליכים של התפתחות, תנועה בלתי פוסקת בנפשן של הדמויות. תשוקה עזה, אהבת נעורים ההופכת ללהט יצירה נוירוטי. אחוות רעים שחודרים אליה טינה, קנאה, אכזבה, קור. המאבק בין גאונות לבינוניות, בין דרך אמן לבורגנות, בין יושרה חסרת פשרות וחיי דלות לאמנות מרצה שבסופה רווחה כלכלית מהווה את אחד המוטיבים המרכזים ברומן.


נדבך נוסף שבא לידי ביטוי בחוזקה הוא ההקרבה, הטרגדיה האישית. למשל אשת אמן ההופכת לזנוחה ומקריבה את חייה בנאמנות אין קץ למען 'הילד' שלה. זו דמות בעלת עוצמה שהאנרגיות המדוכאות שלה מתפרצות לבסוף בדרך גועשת ואצילית. אישית התחברתי אליה עד מאוד וליבי יצא אל האישה הנפלאה הזו. לא פעם התנהלותו של הגיבור הראשי אל מול אשתו וילדו גורמת לסלידה עמוקה, אך בו בזמן נפשו הפצועה והצנועה, נפש של אומן שלקח את עולם הציור לכיוון חדש, אך לא השכיל לקבל את ההכרה על כך, נפש ילדותית במידה רבה, מעוררת לא מעט אמפתיה וחמלה. הזוג הזה שחי יחד, מתמודד עם מפחי נפש וקטעי יגון לא פשוטים ובאפיזודות מסוימות זה נגע בי בעוצמה, עד שלא יכולתי יותר והנחתי את הספר בצד עד אשר הוא שאב אותי חזרה אליו.


בספר אין נבלים מושלמים ואין מלאכים. בכך, מיטיב זולא לתאר את המציאות כפי שהיא. פול סזאן, חברו הקרוב של זולא, זיהה עצמו בתור הגיבור הראשי ובעקבות כך נפגע וניתק קשריו עם הסופר. אם כי דווקא את היצירה הראשונה שקלוד שולח ל'סלון' ניתן בקלות לזהות כזו של אדואר מאנה "ארוחת בוקר על הדשא" שגם היא זכתה ללעג ב"סלון הנדחים". לא צריך גם להיות חדי חושים במיוחד כדי להבחין כי סנדוז הסופר, חברו הקרוב של קלוד הוא בעצם דיוקן עצמי של זולא.


העיר פריז משמשת כרקע ליצירה. פריז הנפלאה, המפוארת והמלוכלכת. פריז של ריחות בואשים וניחוחות בתי הקפה, פריז של אמנים ובורגנים, פריז של עושר וחומר ופריז של דלות, פריז שהיא בירתם הרוחנית של היוצרים. זהי עיר שמושכת לחזור אליה שוב ושוב. ניכר כי זולא אוהב אותה אהבת נפש ואת האהבתו זו הוא מצליח להעביר טוב כל כך, עד שנוצרת התחושה כאילו אנחנו מועברים לאותו הכרך של אמצע – סוף המאה ה-19, פריז של הרפובליקה השנייה. מוזיאון ד'אורסה הוא האהוב עליי בה וספר זה שנכתב בהשראת האימפרסיוניסטים, היווה עבורי כמובן עניין מיוחד.


"היצירה" הוא ספר שנכתב ב-1886 והוא חלק מסדרת הענק "בית רוגון – מאקאר", אך כמובן אין הוא תלוי בספרים אחרים מהסדרה ועומד בפני עצמו בגאון. כתיבתו של זולא אולי מעט קודרת, אך היא כנה, צחה וריאליסטית שרואה נכוחה את הטבע ואת הרוח האנושית בכל מורכבותם. התרגום של בבה ינאי מצוין, גם אם מיושן קמעה - אהבתי מאוד את העברית האותנטית .


זה מאותם הספרים שיודעים להכות במהלומה את הקוראים העכשוויים ולהגדיר להם ( או להזכיר מחדש ) מה משמעותו של המושג 'ספרות', אבל באמת.

היצירה היא אחד מ-20 ספרים בסדרת רוגון-מאקאר, סדרה שבאה לתאר את פניה השונים של החברה הצרפתית. הספר שלפנינו מתאר את חיי האמנים בכלל ובפרט את חייו של הצייר קלוד, שהצייר פול סזאן זיהה עצמו כגיבור הספר וניתק את יחסי הידידות עם זולא בעת הופעת הספר.

לילה אחד מגיעה כריסטין לפריז. היא נשלחה לשם לסייע בידי אשה זקנה עשירה, שאיבדה מאור עיניה ואינה מסוגלת לקרוא עוד. על כריסטין להקריא לפניה ספרים והיא נערה מתבגרת הנשלחת מהמנזר בו למדה. אבל הרכבת מתאחרת ומי שנשלח למצוא אותה בהגיעה מוותר וחוזר לבית הזקנה. כריסטין מוצאת עצמה זרה בעיר הגדולה, בליל חורף חשוך. מי שמוצא אותה על סף ביתו הוא הצייר, המעלה אותה לדירתו ומעניק לה את מיטתו. למחרת, על אף הצניעות והחרדה שלה שהיא מוצאת עצמה לבד בעיר זרה ובמיטתו של זר, לבד אמנם, יוצא שהוא מצייר אותה. אבל היא ממהרת לדרכה, מגיעה למעבידתה, רק כדי למצוא עצמה מגיעה לביקורים חוזרים ונשנים אצל הצייר והם מתאהבים. תקופת מה הם עוזבים את פריז למשך 3 שנים, ילד נולד, הם מאושרים, אבל הוא משתעמם הרחק מהעיר הגדולה רבת ההשראה ומחבריו, והם שבים וחוזרים לעיר.

כאן מתחילה מסכת של חיי צייר, שנדמית לרכבת הרים רגשית, כשמועקה רודפת מועקה וכשלון רודף כשלון והדרדרות כלכלית נוספת.

בפריז נהוג להגיש ציורים לתצוגה בסלון הרשמי השנתי. אלא ששם מוצגים ציוריהם השגרתיים של בעלי הקשרים ואלה המוכרים משכבר. קלוד, בחור צעיר המבקש להציג ציור, שאינו הולך בתלם, מציג ציור בסלון הנדְחים, אבל למרות הכרה בגאונותו, הוא מושמץ מכל עבר וציורו "בחיק הטבע",זוכה ללעג ולשנינה. הוא לא מוותר, מנצל את הרנטה השנתית שהוענקה לו ע"י משפחתו וממשיך לצייר כאילו דיבוק נכנס בו. למרות סבלה של כריסטין וסבלו של בנו החולני, כל מעייניו נתונים לציוריו. למרות שגם חבריו אינם מצליחים, הדבר לא מרפה את ידיו, גם לא כשחברו הטוב סנדוז, הסופר שהפך להצלחה מתעשר. חבר אחר, שמעתיק בבירור את סגנונו, דווקא מצליח היטב ומתעשר אף הוא.

אבל עיקר הספר הוא העוני המרוד מחד גיסא, והאובססיה לציור הגדול האחד, מאידך גיסא, זה הציור שיביא לו את ההכרה בסלון הנדחים. קלוד מוצא נקודה מסויימת בפריז, נקודה המלכדת את פניה השונות של העיר, בוחר בד ענק ומתחיל לעבוד באולפן קפוא בחורף ולוהט בקיץ, מעמיד במשך שעות על גבי שעות ולמשך ימים רבים את כריסטין אשתו כדוגמנית. מלאכת הציור נמשכת עשר שנים ולא מגיעה לסיומה.

אין גבול לאובססיה, ההדרדרות הכלכלית מוחלטת, הצייר לא מסכים לרגע לנטוש את ציוריו הפרובוקטיביים, לזמנם, ושוב ושוב הוא נדחה אף מסלון הנדחים, רק משום חוסר קשרים וחוסר הכרה בו ובגאונותו, דבר שכלל לא מפריע לציירים אחרים המציירים בדומה לו להתקבל ולהצליח.

זולא מתאר היטב את חייהם האומללים של האמנים חסרי ההכרה: האולפנים בהם חייבים לעבוד רק כשיש אור יום, הקפאון בחורף, התזונה הדלה, הייאוש וחוסר הרצון להתפשר. מי שמתפשר זוכה כמובן להצלחה, אבל הלעג שלפי המתפשרים והארס שופע מעטו של זולא, המכיר כאמור את הנפשות הפועלות מקרוב.

הספר מרגש ומרתק. לפריז יש הרבה מה להציע לאמניה: הצלחה, הכרה, כסף, זוהר, חיים נעימים, תרבות שוקקת ומרכזית. מנגד, יש לה שטחים רבים להציע כשטחי קבורה זולים לאמניה הבלתי מתפשרים, אם הרמז מובן.

כנראה שההכרה בו כאחד מגדולי הציירים המודרניסטים היתה צריכה לעבור תחילה דרך ארוכה מאוד אם אכן מדובר בפול סזאן. כך או כך, לפנינו ספר מופת.

הספר הנהדר הזה של זולה ראוי לבדו למהדורה בת עשרה כרכים שמתנחת, מתרצת, ומקשה על הגאונות והפירוט שמגיע עד לכדי הקניית היכולת לקורא להריח את הזיעה של הגיבורים (להזכירכם: כיום, 2017, עדיין אין אפשרות להמיר אותות חשמליים לאותות ביוכימים בכלל וכאלו שמזוהים על ידי חוש הריח בפרט, למרות שהנושא במחקר כבר למעלה מחצי מאה) בו, כך שכל מאמץ מצדי להעלות ולו משפט אחד שייצג נכונה את החשיבות ופריצת הדרך שיש בספר הזה ייחשב כשטות; ויסלח לי האדון מעלי שלא כדרכי אפילו לא טרחתי לקרוא ביקורות אחרות, מושקעות ככל שיהיו על יצירה ענקית זו - היצירה.

הכתיבה של אמיל זולא במיוחד בספר זה זורמת מאוד והנושא באופן אישי מדבר אליי