ספר נחמד. ההתחלה מרשימה אך בהמשך העלילה הופכת להיות טלנובלה רצופה באירועים לא הגיוניים בעליל. נמשכתי לספר כי אני מחוברת מאוד לספרים תקופתיים במיוחד אלו שיש בהם פן יהודי (ע"ע מעשה בטבעת של אילן שיינפלד). לצערי הספר לא הצליח להתרומם לקראת הסוף וחבל. הייתי משפרת את הספר מהאמצע לסוף. מהסיבה הזו לא אקרא את הספר שלפי הבנתי הוא המשך לספר הזה -"המיילדת מן ההרמון". יכול להיות ספר טיסה חביב, לא מעבר.

יידישע פיראטען הלכו פייפן

פעם חלמתי להיות ספן עברי, במדי חובל צחורים, החוצה אוקיינוסים כחולים. חלום של נער עגום שבקש להרחיק ממציאות אפורה, לאופקים חדשים שיש בהם הבטחה לחיים חדשים כהרפתקה.

הדרך למרחבי הים עברה בבית ספר ימי, שם הייתי רק כשנה, בסוף שנות השישים, ובו זכיתי לחזות בהופעת להקת חיל הים, שבין כוכביה היו שלמה ארצי, רבקה זוהר ודובל'ה גליקמן. אחד משירה הבלתי נשכחים, היה יידישע פיראטען, המתאר בצורה הומוריסטית, קורעת מצחוק, חבורת שודדי ים יהודים לא יוצלחים, דוברת יידיש, המתגלגלת בסופו של מסע לפלשתינה ומגויסת למקהלת הרבנות הצבאית.

פיראטים מטילי אימה ומשפרצי סקס, ואיתם נשים לוחמות, חזרו לאחרונה לאופנה באמצעות סידרת הסרטים שודדי הקאריביים, בה קפטן ג'ק ספארו, מגולם על ידי ג'וני דפ. אופנתיות שהעלתה את השאלה היהודית, האם במציאות, היו פיראטים יהודים? מחקרים היסטוריים, מצבעים על קיומם של שודדי ים יהודים בעבר.

פיראטים יהודים, פעלו בחופי מרוקו, הנודע בהם, שמואל פאלאג'י, יהודי משכיל ורב מוסמך, מי שייסד את צי הפיראטי שפעל בחסות הסולטן, לו הוא שמש גם כשגריר בהולנד. בתחילת המאה ה-17, הוא נהג לתקוף את ספינות הצי הספרדי, בספינה שיש הטוענים שעל סיפונה היה בית כנסת.

בג'מייקה שהתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס, התקבצו מגורשי ספרד ומפורטוגל, ואנוסים שנסו מאיימת האינקוויזיציה. קולומבוס, לו מייחסים השערה מרחיקת לכת, על מוצאו היהודי, וכמי שבקש למצוא מקלט לבני עמו, הצליח להרחיק לזמן מה את האינקוויזיציה מג'מייקה.

ג'מייקה, הפכה לאי מקלט ולמוצב קדמי לפיראטים, ממנה הם יצאו לתקוף ספינות סחר ספרדיות. חלקם של הפיראטים היו יהודים גאים. אחד מהנודעים שבהם, היה מוזס כהן אנריקס, שארגן וביצע את אחד ממעשי השוד הנועזים ביותר במאה ה-17. יחד עם האדמירל ההולנדי פייט היין, שדד מוזס כהן, מטילי זהב וכסף ספרדיים בשווי של כמיליארד דולר בערכים של ימינו.

הספר מבוסס על חליפת מכתבים בין רחל המשוררת לבין מיכאל, בחור מלנכולי שהכירה בתקופת לימודיה בטולוז שבצרפת. כפי הנראה היה ביניהם סיפור אהבה קצר, שבסופו רחל חזרה לארץ-ישראל ואילו מיכאל חזר לבית הוריו ברוסיה. גרץ אמנם ערכה תחקיר היסטורי מקיף על שתי הדמויות, וקטעים מתוך מכתביו של מיכאל ובתים מתוך שיריה של רחל משולבים בטקסט, אך בסופו של דבר היא מגישה לקורא יצירה ספרותית עצמאית, שרבים מהפרטים בה בדויים, ועונים על הקריטריון הכללי של “יכולים היו להתרחש במציאות, גם אם אין לנו מושג אם אכן התרחשו”.

ההתחלה של הספר קצת קשה. גרץ מאמצת את הסגנון האיטי של המכתבים של מיכאל, ולכן לוקח זמן להיכנס להלך הרוח המתאים לקריאת ספר שכזה. אבל הסבלנות משתלמת. הבחירה שלה לאמץ דווקא את נקודת המבט של מיכאל, למרות שברור שרוב קוראי הספר מתעניינים בראש ובראשונה בדמותה של רחל, היא בחירה אמיצה ומאפשרת התבוננות מקורית, שלא נתקלתי בה במקורות אחרים שעסקו בדמותה של המשוררת המיתולוגית הזו, שהפכה לסמל של תקופה שלמה.

ההסתכלות על הפרויקט החלוצי ועל התנועה הציונית דרך עיניו הסקפטיות של מיכאל, מהנדס חשמל בהכשרתו ומורה במקצועו, שההיכרות שלו עם מה שקורה בפלשתינה היא רק דרך המכתבים והסיפורים של רחל, מאפשרת מבט ביקורתי על האידיאולוגיות הגדולות של התקופה – הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוץ, הציונות – ומאירה אותן באור חדש. בפועל, מה שמניע את האנשים הקטנים שנרמסים תחת האידיאולוגיות הללו הוא רוב הזמן הדאגות הקטנות של אוכל, בריאות ופרנסה.

אחת הפנינים בספר היא דמותו של אביו של מיכאל, בוריס, שהיה רופא מוערך בבית חולים ציבורי, אך עם פרוץ המהפכה הבולשביקית איבד את מקום עבודתו ושקע בהדרגה למצב של דמנציה. כמו בספר הקודם שלה, על דעת עצמו, שבו תיארה מקרוב את ההתדרדרות של עמוס קינן עקב מחלת האלצהיימר, גם כאן מתואר התהליך באופן אותנטי ומכמיר לב. בכלל, הספר הזה הוא לא כל כך על מעשים, אלא יותר על יחסים, על מחשבות, על חלומות בהקיץ, על השאלה התמידית מה-היה-קורה-אילו, ואולי יותר מכול על געגועים.