השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה. מה קרה? כלום. הכל ביחד. כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו. ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים? אז מקבלים חומר נוסף למחשבה. מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים. ***** זהירות ספויילר ***** ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום. זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים. לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו. מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן. כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה. וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים. אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

כנראה שלא משנה מה אני אכתוב על הספר הזה, זה לא יספיק. אני חייבת להודות שחזרתי לסיבוב שני עם הספר הזה בעקבות הביקורת של ניר שהזכירה לי כמה שהספרים של הרב סבתו עושים לי טוב. אז קודם כל, תודה. איך אפשר לתאר את החוויה הזאת? ישבתי וקראתי את הספר, מתנחמת בתיאור הרך והחומל של הדמויות והרגשתי איך הסיפור מנקה את כל הזמזומים בתוך הראש שלי, איך הוא מגרש את כנופיית השדים שהתנחלה שם לאחרונה, מטהר הכל ומזכיר זכרונות ישנים נעימים של טוב. השפה העשירה והציטוטים מהמקורות כאילו משתעשעים איתך, התיאורים המדויקים והמינימליסטים נכנסים עמוק ללב והספר כולו מזמין לראות שוב את המציאות בוורוד למרות תוכנו הקשה. ספר מדהים.

את הספר הזה פגשתי לראשונה בכיתה ח', אם אני לא טועה. כבר אז אהבתי אותו מאוד, אבל הדבר המעניין לדעתי הוא שגם היום אני חושבת שזה ספר מעולה ומתרגשת כשאני קוראת אותו. הדבר שתפס אותי הכי חזק בספר הזה זאת הדמות של פרוספר. האופן שבו הוא דואג לבוני ואוהב אותו, העולם שלו, הקסימו אותי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה. בשבת קראתי את הספר שוב, והתרגשתי שוב וחשבתי על הילדים שאני מכירה, הילדים שבגילו והילדים שגדולים ממנו. חשבתי על הילדים שאיתם אני עוברת מסע ועל הילדים שבאים לזמנים קצרים. חשבתי על הפרויקט האחרון שלנו- הכנת ציורים וברכות לחולי דיאליזה מבוגרים. כמה זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות איך הם מקשיבים לתיאור של מחלה אחרת שהם לא מכירים ואיך הם יושבים ומציירים, כותבים וחושבים על אנשים שהם לא מכירים, תוך כדי שהם עצמם מתמודדים עם כאב. חשבתי על הילדים שנלחמים בשיניים להמשיך הלאה וגם על הילדים שסיימו, שהחלימו, שיוצאים החוצה. כמה קשה לחזור לשגרה הרגילה. היום הייתה לי שיחה עם ילד שהחלים. הוא סיפר שהוא שותה ומעשן קצת, הוא סיפר שהוא התנסה גם בסמים. זה דבר חדש, הוא לא לקח סמים לפני המחלה. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, סיפרתי לו מה אני חושבת עליו, את כל האמת, איזה בחור מוכשר וחכם הוא, איזה לב ענק יש לו, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא יכול לעשות כל מה שהוא רק רוצה, הוא יכול להיות כל מה שהוא רק רוצה, אז למה? למה? התשובה: לכיף. אז תמצא כיף אחר, בטוח יש עוד דברים שעושים לך טוב. התשובה: רק אקסטרים, ואקסטרים עולה כסף, הוא לא יעבוד בשביל דבר כזה. למה? כי הוא יכול לקבל את זה בחינם. ממי? מעמותות. ומה יהיה עם העתיד? עם הלימודים? אחרי שהוא יחזור מחו"ל (עוד טיול של עמותות) ומי ערב לכך שאז יהיה לו כוח לזה? הוא יעשה גם אם לא יהיה לו כוח. אתה מבטיח? נשבע לך. טוב, אני רוצה לדבר איתך נורמלי, אני רוצה לקחת אותך לארוחת צהרים, מתי אתה יכול? תגידי מתי את יכולה. מחר? לא, מחר יש מסיבה אז מתי? אחרי פורים, עד אז יש מסיבות. בפורים אני אהיה בירושלים, שאם יהיה סוטול, לא אלכוהול, דברים אחרים. אתה חייב לשמור על עצמך! תבטיח לי שתשמור על עצמך! תבטיח לי שלא תגזים! מבטיח. אני דואגת לך. למה? כי אכפת לי ממך. אז שלא יהיה לך אכפת. אי אפשר. זה לא יקרה בחיים. אכפת וזהו. אני קוראת את הספר, קוראת על בוני שמעריץ את סקיפיו, שרוצה להיות גנב כמווהו. אני קוראת על חוסר האונים של פרוספר, כי אפשר לעשות הרבה דברים, אבל קשה מאוד לשנות רצון. אני חושבת על הילד שאיתו ניהלתי את השיחה היום ועל הילדים שאיתם אני עובדת. כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות יותר, איך תמיד בסוף מתקבלת התחושה שאי אפשר לעשות מספיק. כמה אפשר לאהוב אנשים, כמה עמוק הם יכולים להכנס ללב. כמה אפשר לחשוב על אנשים, כמה אפשר לדאוג לאנשים.

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה. מה קרה? כלום. הכל ביחד. כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו. ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים? אז מקבלים חומר נוסף למחשבה. מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים. ***** זהירות ספויילר ***** ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום. זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים. לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו. מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן. כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה. וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים. אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה. מה קרה? כלום. הכל ביחד. כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו. ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים? אז מקבלים חומר נוסף למחשבה. מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים. ***** זהירות ספויילר ***** ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום. זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים. לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו. מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן. כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה. וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים. אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה. מה קרה? כלום. הכל ביחד. כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו. ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים? אז מקבלים חומר נוסף למחשבה. מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים. ***** זהירות ספויילר ***** ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום. זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים. לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו. מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן. כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה. וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים. אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.