עד היום נמנעתי מלקרוא את נבו. אני לא נמנע מספרות מקור, אבל ההתרשמות שלי, כנראה מדברים שקראתי 'על', ביקורות כאלו ואחרות, היתה שמדובר בכתיבה יפה, קולחת, אבל גם שנגועה בלא מעט קיטש. סנטימנטלית כזו. מנומסת, בורגנית ומרופדת. אני אסתכן ואומר יאיר לפידית כזו. כתיבה שלא מתעלמת מבעיות וכאב, אבל לא מספיק מעמיקה בהם, ובמקום זה מסתפקת בליטוף עדין, באיחוי ובהשלמה.
כאשר התגלגל לפתחי הספר החדש שלו, ואחרי שקראתי עליו פה ושם, החלטתי שהגיע הזמן לקרוא משהו ממנו. אז ככה. מדובר בספר שמאגד שלוש נובלות, שאין קשר ביניהן, אבל הן מתרחשות באותו זמן ובאותו מקום, עם רפרנסים עדינים בין אחת לשניה. בכל הנובלות גם קיים מימד של מתח, אבל בקטנה. אני חושב שמה שמשותף לכולן הוא התהליך והגישוש של הדמויות אחר קשר אופקי ואנכי, או במילים אחרות הקשר הזוגי והקשר ההורי והיחסים הנפתלים ביניהם.
בשתי מילים. הנובלה הראשונה מספרת על קשר מוזר שנרקם בין גבר גרוש לאישה בירח דבש בטיול בבוליביה שממשיך בארץ. השניה על קשר בין רופא מוערך למתמחה צעירה. והשלישית עוסקת בזוג, ובעיקר באישה, שהבעל נעלם, ממש כך, בין שורות הפרדס באמצע טיול הליכה מסביב למקום מגוריהם. הנובלה הראשונה והאחרונה מספרים סיפור קצת חריג ולא ממש אמין, אבל נבו יודע לטוות עלילה מושכת והסיפור עצמו לא רע. אני לא יודע איך הוא בספריו האחרים, אך לשבחו ייאמר שכאן הכתיבה מהודקת באופן יחסי ולא נמרחת, בניגוד לסופרים אחרים במחוזותינו שלא יודעים את אומנות הניפוי והסרת השומן.
ובכל זאת, אני לא חוזר בי מההתרשמות הראשונית שלי. הסיפורים כאילו עוסקים בכאב, אבל הם קלים לעיכול, הם לא לוחצים על הפצע כדי לזהות ולדייק את המוגלה והזיהום, יותר בכיוון של למרוח פולידין. אני מסכים. קשה לברוח מקיטש, וזה כיף, ולפעמים גם כדאי לצרוך סוג כזה של ספרות. לא סבלתי. הסיפור היה קולח, מעורר עניין, אבל כנראה יישכח במהרה כי יש להודות, השריטה לא עמוקה, לא היה צורך בתפרים, ולכן גם לא תשאר שום צלקת. אחרי הכל אין מה לעשות, ספרות גדולה, בעיני לפחות, חייבת להיות משהו מעבר. משהו שלא תמיד קל לשים עליו את האצבע, אבל מרגישים היטב כשהוא לא קיים.
