בשעת ערב מאוחרת (הבדלי שעות) קיבלתי שיחת טלפון מאיש לא מוכר.
"מדבר רוהינטון מיסטרי, יש לי הצעה בשבילך".
"אני מקווה שלא מדובר בהצעה שאי אפשר לסרב לה", עניתי, ופשפשתי בתאים הכי שכוחים במוחי לתור אחר השם הלא מוכר. "אתה יכול להזכיר לי בבקשה..."
"אני הסופר של הספר שרכשת בשבוע הספר וטרם עשית בו שימוש."
הסתכלתי סביב כדי לבדוק אם איזו מצלמה זעירה טמונה במסגרת של תמונה או באחת המנורות שבבית. "קניתי הרבה ספרים בשבוע הספר..."
"אני הסופר ההודי, הקנדי-הודי, ליתר דיוק, את רוצה לצאת למסע בהודו?"
שלחתי את ידי למגירה המתפקעת מתירוצים, שנפתחת בקושי מעומס יתר, זאת המגירה שנמצאת מעל זו שמכילה אתרים שאליהם אני רוצה לנסוע, כמו לפלנד, וושינגטון, וסנט פטרסבורג. הודו, בכל מקרה, לא מאוחסנת בה. כשמשכתי בידית חרקו דפנות העץ, ומגירת התירוצים נתקעה, בוודאי עלתה על גדותיה. אבל לי כבר היו כמה תירוצים מוכנים על הלשון. "קשה לי בעבודה כרגע וגם ההתחייבויות למשפחה והודו, איך להגיד..."
"אל תדאגי," הרגיע אותי מר מיסטרי, "לא התכוונתי לנסיעה ממשית, פשוט תוציאי את הספר, תחזיקי אותו בשתי ידיך, עצמי את עינייך וסעי לשלום. רק אל תשכחי לכתוב עליו."
הוצאתי את ערימת הספרים הבלתי קרואים והיססתי רגע בין שאנטראם לבין איזון עדין, ששניהם כתובים על הודו. אבל רוהינטון מיסטרי היה על הקו והוא המליץ לי באופן אישי על הספר שלו. נכון שסופרים אינם אובייקטיביים לחלוטין בכל הנוגע ליצירי רוחם, אבל הם אמינים וגם בעלי טעם טוב בכל הנוגע ליצירות תרבות. גם הכריכה האחורית, זו שאינה אמינה בדרך כלל, המליצה על הספר בפה מלא. אני לא נוהגת להקשיב לדברי כריכות אחוריות, אבל זו הייתה כריכה קשה, מעט יוצאת דופן במחוזותינו.
