ממליצה את הספר לכל אדם שרוצה לחוות ספר כמסע שלם. יש הרבה דמויות מעניינות שאפשר להתחבר אליהן או לכעוס על המעשים שלהן. העלילות (אי אפשר לכתוב עלילה לספר הזה) מעניינות ואת.ה מרגיש.ה שאתה חיי עם הדמויות חיים שלמים. הדמויות מאוד אנושיות- לא מושלמות. בספר הייצוג של האנשים השונים רב ואףי יש ייצוג לדעות תאולוגיות ופילוסופיות שונות. לי ספציפית היה קשה בקטעים של המין, האונס והשחיטה של החיות, אך הספר פיצה על זה עם הכשפים של אבלון, והנאמנות ואהבה שנמצאת בספר בין הדמויות השונות. כל האסתטיקה של הספר מקסימה מאוד- סרטים בשיער וגלימות, ירח כחול על מצחן של המקודשות לאלה, צמחי מרפא, טוויה ועוד... הספר מכניס אותך לתקופה ולחיים שם. עכשיו לספוילרים (אם לא קראתם את הספר אז תקראו ותחזרו לפה מאוחר יותר) כאב לי הלב על הבגידה של מורגיין בארתור בזמן ההיריון השני שלה. הם כל כך אהבו אחד את השני, אבל נראה שכל דבר טוב נהרס לאט לאט בשביל האיזון או האכזריות של האל.ה או האלים. אני לא אדם מאמין ואני מטילה ספק בהרבה דברים, אבל זה לא הפריע לי להעריך את הספר. מה גם שהתחברתי לערעור על האל.ה ועל קיומו.ה. רחמתי על כל כך הרבה דמויות. בעיקר על מורגיין, ארתור, רייבן, לאנסלוט, גארט ועוד... למרות כל האכזריות והרוע היה קשה לי לשנוא מישהו, אבל מורדרד ומוראגוס קרובים לזה ודי ברור למה. ידעתי מחברה שהסופרת של הספר עשתה דברים נוראיים והייתה בכתות. אני כן יכולה לראות את זה בספר השלה וגם לא. יש גם טוב לב ורחמים בספר, גם אם מעט. יש מעין ריקנות כשאתה מסיים ספר, במיוחד אם זה היה ספר טוב. אהבתי את הרעיון שלאנסלוט אהב את ארתור, אבל זה לא בא לידי ביטוי בספר יותר מידי. גם כשמצאו לרגע שלווה ולאנסלוט שמר עליו באוהל אחרי שסלח לו, ארתור נרצח על ידי מורדרד שנרצח גם הוא. קטע יפה היה כשארתור היה עם מורגיין כאחיה הקטן והיא ניחמה אותו. כשלאנסלוט רצח את גארט היה לי מאוד קשה. גארט אהב אותו והעריץ אותו ולאנסלוט גם הוא אהב אותו. הוא לא ידע שרצח אותו. הגיבורים של הספר עברו כל כך הרבה ולקראת הסוף מתו. לא הרגשתי באמת סוף טוב, גם אם חלקם מצאו שלווה במוות (כמו לאנסלט שמת עם הגביע והאלוהים שחיפש). אולי לא היה אמור להיות סוף טוב לספר טוב, קשה מבחינת אכזריות החיים, אבל טוב באמינות שבה מתאר חיים שלמים ורבים שנגמרים בסוף, כמו הספר.

לא יתאים לכולם בכלל. הספר לא רע:) פשוט תצטרכו להיות סבלניים עם הרבה פילוסופיה של צבא האהבה ואולי גם עם הטקסים שלהם. הצלחתי להיות סבלנית ואני מודה לעצמי על זה. הספר כן מעניין מבחינת צמיחה של דרך חיים שונה ומהפכנית לצד אמונה באהבת גברים. גם הספר חושף את הקוראים לתרבות של המלחמות היווניות של פעם ולתרבות היוונית בכלל. גם צמיחת הזוגיות של הזוג הראשי לצד הגדוד שמורכב מהרבה זוגות. אהבה, חוזק והרמוניה- קשה למשהו כמעט מושלם להתקיים הרבה זמן לצד האנושות שיש לה הרבה פנים. שיחת ספויילרים- כל העניין עם המוות ממש גרם לי לבכות... ואז הוא גם התחתן. לפחות הוא האמין שהוא מתאחד איתו לאחר המוות (ועם כל החברים שלהם)

הכריכה הצבעונית מופיעה חסרת צבע כשפותחים את הספר, ככה שאנחנו נחשפים לעולם האמנותי והמשפחתי של האחים וגם למה שקילקל את העולם. אני מאוד אוהבת לקרוא על בני נוער אמנים כי אני בעצמי כתבתי וציירתי הרבה. פשוט כיף לדמיין אותם יוצרים ומקבלים השראה. הספר לא מכריח אותנו לקרוא אותו אם אנחנו באים בראש פתוח ונהנים מהז'אנר (מה גם שאפשר להרגיש נגיעות פנטזיה). אם יש משהו אחד שהספר מעביר זה שהאנשים עם היכולת הכי חזקה לפגוע בנו,הכי קרובים אליינו. תלכו לקרוא כי ספויילרים בדרך: למרות שג'וד הצחיקה אותי ואהבתי את המשפטים מהתנך של סבתא... היא הייתה כל כך מאכזבת. היא אמרה בספר שהיא הייתה שמחה להחליף את המשפחה שלה , ואז חשבתי לעצמי: מה קרה עם ההבטחה שלך לנואה תמיד לבחור בו על פני אחרים אם הוא טובע. אני מחבבת אותה קצת יותר על המשפט "כן, בדיוק! אנחנו בסך הכל מוטות אנשים מתנדנדים". אני יודעת שנואה עשה גם דברים רעים לאחותו, אבל זה הרגיש כאילו והיא עשתה הרבה יותר. יש בה צדדים יפים, לדוגמא הפסלים שלה, השמלות שתפרה ואיך שהיא לא וויתרה בסוף (וגם קצת כל המידע על המחלות) כאב לי מכל הקטעים עם בריאן כשהכל התדרדר. היה ממש ממש מקסים בטיולי חלל של בריאן ונואה ואז הכל הסתבך ונהרס. הרבה מקרים שהתדרדרו זה ליטרלי בגלל קצר בתקשורת. אז עדיין מאוד נהניתי מהספר, אני פשוט ממש אוהבת דמויות שנחשבות למשונות עם דמיון להגיד משפטים יפים, ככה שאנחנו כקוראים בקלות רואים תמונה אסתטית חוויתית בראש. גם איזה כיף שנואה ובריאן בסוף כן מדברים :<הוא צייר כל הזמן הזה שחשבו שלא! והכי חשוב נואהוג'וד חזרו להיות משפחה (עם אבא שלהם, שזה גם חשוב)

הכריכה הצבעונית מופיעה חסרת צבע כשפותחים את הספר, ככה שאנחנו נחשפים לעולם האמנותי והמשפחתי של האחים וגם למה שקילקל את העולם. אני מאוד אוהבת לקרוא על בני נוער אמנים כי אני בעצמי כתבתי וציירתי הרבה. פשוט כיף לדמיין אותם יוצרים ומקבלים השראה. הספר לא מכריח אותנו לקרוא אותו אם אנחנו באים בראש פתוח ונהנים מהז'אנר (מה גם שאפשר להרגיש נגיעות פנטזיה). אם יש משהו אחד שהספר מעביר זה שהאנשים עם היכולת הכי חזקה לפגוע בנו,הכי קרובים אליינו. תלכו לקרוא כי ספויילרים בדרך: למרות שג'וד הצחיקה אותי ואהבתי את המשפטים מהתנך של סבתא... היא הייתה כל כך מאכזבת. היא אמרה בספר שהיא הייתה שמחה להחליף את המשפחה שלה , ואז חשבתי לעצמי: מה קרה עם ההבטחה שלך לנואה תמיד לבחור בו על פני אחרים אם הוא טובע. אני מחבבת אותה קצת יותר על המשפט "כן, בדיוק! אנחנו בסך הכל מוטות אנשים מתנדנדים". אני יודעת שנואה עשה גם דברים רעים לאחותו, אבל זה הרגיש כאילו והיא עשתה הרבה יותר. יש בה צדדים יפים, לדוגמא הפסלים שלה, השמלות שתפרה ואיך שהיא לא וויתרה בסוף (וגם קצת כל המידע על המחלות) כאב לי מכל הקטעים עם בריאן כשהכל התדרדר. היה ממש ממש מקסים בטיולי חלל של בריאן ונואה ואז הכל הסתבך ונהרס. הרבה מקרים שהתדרדרו זה ליטרלי בגלל קצר בתקשורת. אז עדיין מאוד נהניתי מהספר, אני פשוט ממש אוהבת דמויות שנחשבות למשונות עם דמיון להגיד משפטים יפים, ככה שאנחנו כקוראים בקלות רואים תמונה אסתטית חוויתית בראש. גם איזה כיף שנואה ובריאן בסוף כן מדברים :<הוא צייר כל הזמן הזה שחשבו שלא! והכי חשוב נואהוג'וד חזרו להיות משפחה (עם אבא שלהם, שזה גם חשוב)

לא יתאים לכולם בכלל. הספר לא רע:) פשוט תצטרכו להיות סבלניים עם הרבה פילוסופיה של צבא האהבה ואולי גם עם הטקסים שלהם. הצלחתי להיות סבלנית ואני מודה לעצמי על זה. הספר כן מעניין מבחינת צמיחה של דרך חיים שונה ומהפכנית לצד אמונה באהבת גברים. גם הספר חושף את הקוראים לתרבות של המלחמות היווניות של פעם ולתרבות היוונית בכלל. גם צמיחת הזוגיות של הזוג הראשי לצד הגדוד שמורכב מהרבה זוגות. אהבה, חוזק והרמוניה- קשה למשהו כמעט מושלם להתקיים הרבה זמן לצד האנושות שיש לה הרבה פנים. שיחת ספויילרים- כל העניין עם המוות ממש גרם לי לבכות... ואז הוא גם התחתן. לפחות הוא האמין שהוא מתאחד איתו לאחר המוות (ועם כל החברים שלהם)

הכריכה הצבעונית מופיעה חסרת צבע כשפותחים את הספר, ככה שאנחנו נחשפים לעולם האמנותי והמשפחתי של האחים וגם למה שקילקל את העולם. אני מאוד אוהבת לקרוא על בני נוער אמנים כי אני בעצמי כתבתי וציירתי הרבה. פשוט כיף לדמיין אותם יוצרים ומקבלים השראה. הספר לא מכריח אותנו לקרוא אותו אם אנחנו באים בראש פתוח ונהנים מהז'אנר (מה גם שאפשר להרגיש נגיעות פנטזיה). אם יש משהו אחד שהספר מעביר זה שהאנשים עם היכולת הכי חזקה לפגוע בנו,הכי קרובים אליינו. תלכו לקרוא כי ספויילרים בדרך: למרות שג'וד הצחיקה אותי ואהבתי את המשפטים מהתנך של סבתא... היא הייתה כל כך מאכזבת. היא אמרה בספר שהיא הייתה שמחה להחליף את המשפחה שלה , ואז חשבתי לעצמי: מה קרה עם ההבטחה שלך לנואה תמיד לבחור בו על פני אחרים אם הוא טובע. אני מחבבת אותה קצת יותר על המשפט "כן, בדיוק! אנחנו בסך הכל מוטות אנשים מתנדנדים". אני יודעת שנואה עשה גם דברים רעים לאחותו, אבל זה הרגיש כאילו והיא עשתה הרבה יותר. יש בה צדדים יפים, לדוגמא הפסלים שלה, השמלות שתפרה ואיך שהיא לא וויתרה בסוף (וגם קצת כל המידע על המחלות) כאב לי מכל הקטעים עם בריאן כשהכל התדרדר. היה ממש ממש מקסים בטיולי חלל של בריאן ונואה ואז הכל הסתבך ונהרס. הרבה מקרים שהתדרדרו זה ליטרלי בגלל קצר בתקשורת. אז עדיין מאוד נהניתי מהספר, אני פשוט ממש אוהבת דמויות שנחשבות למשונות עם דמיון להגיד משפטים יפים, ככה שאנחנו כקוראים בקלות רואים תמונה אסתטית חוויתית בראש. גם איזה כיף שנואה ובריאן בסוף כן מדברים :<הוא צייר כל הזמן הזה שחשבו שלא! והכי חשוב נואהוג'וד חזרו להיות משפחה (עם אבא שלהם, שזה גם חשוב)