הכריכה הצבעונית מופיעה חסרת צבע כשפותחים את הספר, ככה שאנחנו נחשפים לעולם האמנותי והמשפחתי של האחים וגם למה שקילקל את העולם.
אני מאוד אוהבת לקרוא על בני נוער אמנים כי אני בעצמי כתבתי וציירתי הרבה. פשוט כיף לדמיין אותם יוצרים ומקבלים השראה.
הספר לא מכריח אותנו לקרוא אותו אם אנחנו באים בראש פתוח ונהנים מהז'אנר (מה גם שאפשר להרגיש נגיעות פנטזיה).
אם יש משהו אחד שהספר מעביר זה שהאנשים עם היכולת הכי חזקה לפגוע בנו,הכי קרובים אליינו.

תלכו לקרוא כי ספויילרים בדרך:
למרות שג'וד הצחיקה אותי ואהבתי את המשפטים מהתנך של סבתא... היא הייתה כל כך מאכזבת.
היא אמרה בספר שהיא הייתה שמחה להחליף את המשפחה שלה , ואז חשבתי לעצמי: מה קרה עם ההבטחה שלך לנואה תמיד לבחור בו על פני אחרים אם הוא טובע.
אני מחבבת אותה קצת יותר על המשפט "כן, בדיוק! אנחנו בסך הכל מוטות אנשים מתנדנדים".
אני יודעת שנואה עשה גם דברים רעים לאחותו, אבל זה הרגיש כאילו והיא עשתה הרבה יותר.
יש בה צדדים יפים, לדוגמא הפסלים שלה, השמלות שתפרה ואיך שהיא לא וויתרה בסוף (וגם קצת כל המידע על המחלות)
כאב לי מכל הקטעים עם בריאן כשהכל התדרדר. היה ממש ממש מקסים בטיולי חלל של בריאן ונואה ואז הכל הסתבך ונהרס.
הרבה מקרים שהתדרדרו זה ליטרלי בגלל קצר בתקשורת.
אז עדיין מאוד נהניתי מהספר, אני פשוט ממש אוהבת דמויות שנחשבות למשונות עם דמיון להגיד משפטים יפים, ככה שאנחנו כקוראים בקלות רואים תמונה אסתטית חוויתית בראש. גם איזה כיף שנואה ובריאן בסוף כן מדברים :<הוא צייר כל הזמן הזה שחשבו שלא!
והכי חשוב נואהוג'וד חזרו להיות משפחה (עם אבא שלהם, שזה גם חשוב)

לצערי הרב ידעתי מיהו הרוצח מהחלק ההתחלתי של הספר.
עדיין נהנתי מאוד מהכתיבה של ורדון ובניית הדמויות, שנעשתה ברגישות מדויקת.
ה"לצערי" מופיע כמילה ראשונה לביקורת שלי, כי אני באמת מצטערת שלא חוויתי את העונג בהפתעה שחוו קוראים אחרים.
אני יכולה לעשות השוואה לספרו הקודם, אך ככל הנראה אין צורך.
הספר מומלץ.
גם עם הידיעה שלי עדיין היו גילויים נחמדים ועלילה מעניינת לעקוב אחריה.

אוהבת אותו מאוד. ממליצה מאוד
סיימתי את הספר לפני כמה דקות ואני בטוח אתן לחבריי לקרוא אותו. הוא אותנטי, בוטא ומעניין. ישר אהבתי את לנארד ואת האישיות היחודית שלו. היה לי קשה רגשית עם מה שקרה בסוף לכלב הראשון של ג'יימס ויותר עם התפנית בסוף הסיפור.
לא הפריע לי שאין פיסוק, הרי זה מה שהעביר את רצף המחשבה האנושית.
הייתי רוצה לתת חיבוק ללנארד ואני מעוניינת לקרוא את הספר האחר של ג'יימס פריי

כואב לי. בכיתי עם דמעות קודם, אבל בסוף אני בוכה בלי הדמעות. לא הייתי ממליצה לקרוא את הביקורת שלי אם לא קראתם.ן את הספר... אבל אני ועוד איך ממליצה לכם.ן לקרוא את הספר הזה. לא קשה לקרוא אותו מבחינת כתיבה, והוא כן גורם לך לחיות בתוך הספר
הספר הזה מילא שלושה ימים, שבהם אני חולה, בסערת רגשות, למרות שהייתי מודעת לעלילה בגלל שראיתי את הסרט. מצאתי את עצמי מאוד מתחברת לויל וללו.
קשה לאבד דמות שהתחברת אלייה בשני היבטים- גם שאתה מסיים לקרוא וגם כשהדמות נמחקת גם בעולם של הסיפור.
הספר הציג יפה מאוד איך החלטה לשים סוף לחיים יכולה להשפיע על הסביבה של אותו אדם.

המערכת היחסים בין ויל ללו הייתה מאוד חזקה בפני עצמה- היה בה משהו נכון ומצחיק. הם הצחיקו אותי הרבה. אהבתי אותם יחד וגם לחוד... אבל יחד כמובן שיותר.
אהבתי את סגנון הלבוש של לו שהיה ניגוד מוחלט לחייה הקודמים והבטוחים. דרך הבגד היא הראתה את הייחוד שלה בסביבה הלא ייחודית במיוחד כשכל יום נראה כמו קודמו.אני גם מתלבשת בשמלות מוזרות/מיוחדות שאף אחד לא מבין איך ואיפה אני מוצאת אותן.לו מאוד דומה לשמלות שלה ואני מאוד אוהבת את זה.
יש נטייה לחשוב שספר הופך לטוב אם הסוף שובר לב, וזה לא מה שהפך את הספר לטוב בעיני. אהבתי הכל בספר- גם את ההתחלה, האמצע והסוף.
ויל גרם לקלארק לחיות, למרות שהוא גרם לעצמו למות. אני מבינה למה הוא עשה את מה שעשה ואת האימה באיך שהוא הרגיש במצבו, גם אם הייתי רוצה שהוא היה חושב על ההפשרות לחיות ביחד עם לו.
ויל ולו עוברים ביחד תהליך בגלל שהופיעו בחיים אחד של השנייה. אחד הדברים המטלטלים זה כשיש משהו שמשפיע על התפיסה ואיך את.ה מסתכלים על העולם, על החיים שלכם וכו
הספר הזה יכול להוות השפעה כזאת ולתת לכם דבר מה שלא חשבתם קודם (תלוי עד כמה תכניסו אותו ללב).אני מאוד אוהבת ספרים על זה שיש כאלה שישפיעו עליי ושאחשוב עלייהם, ועל הדמיויות, אחרי שסיימתי אותם. מאוד יכול להיות שהספר הזה לא לטעמכם או לא ישפיע כמו שעליי- אנשים שונים והשפעות שונות. מהספר אפשר למצוא מלא מסרים חיוביים, מוסריים, ביקורתיים על החברה וכו
זה לא ספר גאוני, אבל אני שלמה עם דעתי שהוא ספר טוב ושאהבתי אותו.
קראתי ביקורות של אנשים שקטלו את הספר.
חשבתי לרגע להגיב ולהסביר למה כן יש שינוי (הרי שינויים גדולים מתחילים לאט לאט. יהיה מוזר אם על דעת עצמה לו תחליט לטוס לאפריקה להציל ילדים חולים לדוגמא. שינוי ניכר לעין וגדול פשוט יראה שזה לא הגיוני ושזאת לא לו) ולמה יש מקום לספרים "קיטשיים" או מה שזה לא יהיה (הספר רחוק מטלנובלה. אין דבר נוראי בלהראות רגשות, וכך גם בספרים. קורים אירועיים קשים לדמויות. אני תוהה מה אותם קוראים רצו... שהדמות תהיה עם בעיית נפשית לחוות ולבטא את הרגשות שלהם, ועם צורך להדחקה? יש אנשים שפשוט יפחדו מרגש אם הוא חזק, ויש סיבה שיהיה. מה גם שרגש יכול להיות חזק גם בלי סיבה). הרגשתי עייפות כשחשבתי על להגיב לאותם אנשים שכנראה רק יתווכחו איתי. כל אחד והטעם שלו בספרים... עם הדעות שלו.
"הספר הזה יכול להוות השפעה כזאת ולתת לכם דבר מה שלא חשבתם קודם (תלוי עד כמה תכניסו אותו ללב)"
לי הוא נכנס ללב, כמו שויל ולו נכנסו לשם מתחילת הסיפור ועד סופו.

ממליצה את הספר לכל אדם שרוצה לחוות ספר כמסע שלם. יש הרבה דמויות מעניינות שאפשר להתחבר אליהן או לכעוס על המעשים שלהן.
העלילות (אי אפשר לכתוב עלילה לספר הזה) מעניינות ואת.ה מרגיש.ה שאתה חיי עם הדמויות חיים שלמים. הדמויות מאוד אנושיות- לא מושלמות. בספר הייצוג של האנשים השונים רב ואףי יש ייצוג לדעות תאולוגיות ופילוסופיות שונות.
לי ספציפית היה קשה בקטעים של המין, האונס והשחיטה של החיות, אך הספר פיצה על זה עם הכשפים של אבלון, והנאמנות ואהבה שנמצאת בספר בין הדמויות השונות. כל האסתטיקה של הספר מקסימה מאוד- סרטים בשיער וגלימות, ירח כחול על מצחן של המקודשות לאלה, צמחי מרפא, טוויה ועוד... הספר מכניס אותך לתקופה ולחיים שם.

עכשיו לספוילרים (אם לא קראתם את הספר אז תקראו ותחזרו לפה מאוחר יותר)
כאב לי הלב על הבגידה של מורגיין בארתור בזמן ההיריון השני שלה. הם כל כך אהבו אחד את השני, אבל נראה שכל דבר טוב נהרס לאט לאט בשביל האיזון או האכזריות של האל.ה או האלים. אני לא אדם מאמין ואני מטילה ספק בהרבה דברים, אבל זה לא הפריע לי להעריך את הספר. מה גם שהתחברתי לערעור על האל.ה ועל קיומו.ה.
רחמתי על כל כך הרבה דמויות. בעיקר על מורגיין, ארתור, רייבן, לאנסלוט, גארט ועוד...
למרות כל האכזריות והרוע היה קשה לי לשנוא מישהו, אבל מורדרד ומוראגוס קרובים לזה ודי ברור למה.
ידעתי מחברה שהסופרת של הספר עשתה דברים נוראיים והייתה בכתות. אני כן יכולה לראות את זה בספר השלה וגם לא. יש גם טוב לב ורחמים בספר, גם אם מעט. יש מעין ריקנות כשאתה מסיים ספר, במיוחד אם זה היה ספר טוב.
אהבתי את הרעיון שלאנסלוט אהב את ארתור, אבל זה לא בא לידי ביטוי בספר יותר מידי. גם כשמצאו לרגע שלווה ולאנסלוט שמר עליו באוהל אחרי שסלח לו, ארתור נרצח על ידי מורדרד שנרצח גם הוא. קטע יפה היה כשארתור היה עם מורגיין כאחיה הקטן והיא ניחמה אותו.
כשלאנסלוט רצח את גארט היה לי מאוד קשה. גארט אהב אותו והעריץ אותו ולאנסלוט גם הוא אהב אותו. הוא לא ידע שרצח אותו. הגיבורים של הספר עברו כל כך הרבה ולקראת הסוף מתו. לא הרגשתי באמת סוף טוב, גם אם חלקם מצאו שלווה במוות (כמו לאנסלט שמת עם הגביע והאלוהים שחיפש). אולי לא היה אמור להיות סוף טוב לספר טוב, קשה מבחינת אכזריות החיים, אבל טוב באמינות שבה מתאר חיים שלמים ורבים שנגמרים בסוף, כמו הספר.

The way he looks הספר דומה מאוד לסרט המקסים הזה. היה לי מאוד קל להתחבר לדמויות והכתיבה זרמה.
ראיתי את הספר על מדף בחנות ספרים והוא קרץ לי. קראתי מאחורה וכמה עמודים ראשונים. החלטתי שאקרא אותו מתישהו.
באותו יום, למרות שהייתי צריכה להיות במקום אחר, נכנסתי לספרייה והוא היה שם.
כנראה שאקרא אותו שוב מתישהו, אם לא בגלל ארי ודנטה אז בגלל המשפטים שרציתי להדגיש בספר.
ספולירז (רק לאלו שקראו או לא מתכוונים לקרוא-ממליצה מאוד לקרוא;-;)
איכשהו אני כמעט תמיד צודקת בשיפים מהסוג הזה (במעגל, בתיכון לילה 5), אבל אפילו אם השיפ לא היה קורה... יש משהו ממש נפלא בחברות שלהם.
הם הזכירו לי טיפה את היוטיוברים דן ופיל XD, שאפשר ישר לראות- אלה חברי אמת (הקנאה).
הספר לא מושלם, אני לא חושבת שיהיה ספר מושלם אי פעם, אבל אולי זה דווקא מוסיף ליופי שלו.
כשקראתי את הספר הוא כ"כ התאים למצב הרוח שלי שאני הרגשתי כאילו הוא נכתב בשבילי (לול זה נשמע מתנשא טיפה).
המשפחות של שניהם היו מקסימות ותומכות, והיה קשה למצוא דמות שלא אחבב (חוץ מהנערים האחרים. די).

אני מקווה שתראו את הספר ותראו את הסרט^^ ביי ביי ><

הביקורת שלי היא בשביל אלה שסיימו:>
תפסיק.י לקרוא את הביקורת אם לא קראת...
בספר הקודם סיימתי את הספר ופשוט הייתי לגמרי בטוחה שרייצ'ל וניקול ביחד. פשוט ידעתי.
לא יודעת איך (ספוילר לסדרת מעגל! זה כמו שידעתי שהזוג הבנות יהיו ביחד. יותר ידעתי מרציתי, אבל ניחשתי נכון, בשני הספרים). בכנות שלא אהבתי כל כך את הסדרה, אולי בגלל אלי( שלדעתי היא דמות לא מיוחדת,טיפה שטחית ומתנהגת כמו הדמויות הנשיות מהספרי נוער שגורמים לי לשאול את עצמי: למה את קוראת את זה?) ואולי בגלל משולש האהבה שנראה לי צפוי וחסר פואנטה (אני מצטערת שאני קוטלת ככה... מיד יגיעו הדברים הטובים), אבל הכתיבה הייתה טובה יחסית והיה נחמד.
הדמות של אלי השתפרה לדעתי עם הזמן והדמויות המשניות היו מקסימות לדעתי ( כמובן שלא כולם), כנראה שהייתי אוהבת את הספר אם הוא היה מנקודת מבט של מישהו אחר, זואי או רייצ'ל או קרטר הייתי הכי רוצה כנראה( מבחינת האופי).
היה מעניין לקרוא על הרעיון של אלי ואיך בסוף זה נגמר עם הקמת ארגון חדש... איך פגשה את קרטר... איך גילתה על רייצ'ל וניקול... להרגיש קצת עצב בגלל הכאב של סילבן...ההבנה של אלי והמנהיגות שלה... שהיא מגלה על ההון שנותר לה אחרי הלוויה של סבתא שלה...
קראתי רק את ה50 עמודים האחרונים של הספר, ולי זה הספיק.
בשבילי ה50 העמודים האחרונים סיכמו יפה מאוד את הסדרה ולא הרגשתי שהפסדתי משהו (אתם.ן מוזמנים.ות לכתוב לי אם אני טועה3:). בסה"כ הכל אני שמחה שקראתי והייתי מרוצה שהכרתי את הדמויות.
תודה שקראתם את הביקורת ;;;;

עכשיו כבר הזמן ללכת לישון. החתולים כבר מתחממים במיטה ואני במקום להצטרף כותבת שוב ביקורת שנמחקה;^;
~מבוא~
ראיתי סרטון באתר הספריה הפנטסטית (מקום נפלא לאנשים שאוהבים מדע בדיוני ופנטזיה) שהוא הטריילר לספר הזה. אם לא ראיתם.ן אז ממש מקווה שתראו כי זה מה שגרם לי להיות כל כך אובססיבית לגבי הספר.
באותה תקופה שבה ראיתי את הסרטון הייתי בשיעור בכתיבה יוצרת.
כתבתי קטע, כי הייתי מושפעת מהסרטון ומכיוון שאני חובבת סיפורי אפלה ומוזרות(אם קצת ואם הרבה), על בית הספר לטוב ולרע. לא ידעתי את העלילה של הספר, לא בדיוק, אבל הקטע שלי והספר דומים קצת.
הם דומים בשיגעון הילדות (אפשר לקרוא לזה ילדותיות)ובאיך שהגיבורה שמגיעה לביס לטוב מרגישה לא שייכת.
כשראיתי את הספר בחנות ספרים התרגשתי. הרי זה ספר שכל כך רציתי לקרוא ועכשיו יש אותו בעברית!(באמת שאני משתדלת לקרוא יותר באנגלית אבל יותר מענה כשקל לקרוא והקריאה זורמת כי לא צריך לתרגם כל מילה) וגם יש לו עטיפה ממש יפה!-כמובן, מה שבתוך הספר יותר חשוב , אבל זה נחמד בהחלט שיש ציור יפה בכריכה- היא מזכירה טיפה סגנון אנימה ואני ממש אהבתי.
כשקראתי הייתי משועשעת ומופתעת.
הסגנון עצמו הזכיר אנימה.
יכולתי לדמיין את הסצנה בראש שלי עם ההבעות הפנים וזה שיש בכל פרק ציורים יפים מאוד עזר לי.
משום מה הרגשתי שהסופר הושפע מאנימה ומלואיס קרול (עליס בארץ הפלאות)וזה גרם לי עוד יותר לרצות להמשיך לקרוא.
הייתי מבקרת בחנות הספרים. מלטפת את הספר והולכת.
עד שהחלטתי בסילבסטר (נובי גוד דסו) לקנות את הספר.
עכשיו אתייחס לעלילה, לכתיבה ולדמויות. אציין לפני ספוילר שיש, אז אל תדאגו ;;;; מכירה את ההרגשה שהורסים לך לגמרי.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סופי- היו מקומות בהם הייתי כל כך עייפה מהדמות השטחית שלך, אבל הי אחרי כמה פרקים די התחברתי בסוף ויותר קיבלתי אותך. את הרצון שלך, למרות שלא קיבלתי את איך שאת חושבת ומתנהגת כלפי אנשים שאוהבים אותך באמת, קיבלתי אותך וגם התחלתי לאהוב אותך במיוחד לקראת הסוף, אוח נהפכת לדעתי לדמות הרבה יותר מעניינת ובאמת שאת ראויה לאהבה, לפחות ככה אני חושבת, לפי העמודים האחרונים.

אגתה- אני כל כך אהבתי את הדמות שלך. בעיקר כשלא שכחת מה חשוב בשבילך (יותר נכון מי). אהבתי את זה שלמדת לאהוב את עצמך, כי כמו שהיית פעם- הרבה נערות לא רואות את היופי הייחודי שלהן. הן חושבות שרק מי שמתאימה לאידיאל היופי יפה, וזה כל כך לא נכון. יש כל כך הרבה סוגים של יופי שהחברה לא נותנת לנו לקבל ולראות.

על הכתיבה- היא מוזרה טיפה. טיפה ילדותית. טיפה גורמת אי נוחות.
אבל ספרות טובה היא זו שפוקחת עיניים כשכולם היו סוגרים במקום.
לפעמים טיפה התבלבלתי מתי אני קוראת על אגתה ומתי על סופי, אבל בסה"כ זה לא כל כך מבלבל. הייתי מעדיפה כמובן שיעשה לפחות רווח ולא יקפוץ ישר למקום אחר וזה קצת קשה כשהוא לא מציין שזה אצל אגתה/סופי, אבל זה קרה ממש קצת אז תתעלמו מהתלונות שלי >
###################################################################################################################
לסיכום- אני לא חושבת שכל אחד יאהב או יתחבר. אני נהנתי ואני ממליצה לכל הגילאים, כי באמת שגם ספרים על אגדות וחברויות, מבוגרים יכולים לאהוב, כי באמת שלאומנות אין גיל. גם אם היא קצת ילדותית (נחזור לשיגעון הילדות?), הספר לדעתי מקסים עם מגרעות. לא ספר שהוא בין הכי טובים, אבל בהחלט בין הטובים,
שגורמים לאנשים ליהנות מקריאה ומחוויה של להיכנס לעולם מיוחד, שונה משלנו.

תודה שקראתם;;;;; אני מאוד מעריכה ואשמח לדעת מה אתם חושבים. כבר 00:00 0-0 הלך לישון בתקווה שלא כתבתי שטויות מרוב עייפות:>

אהבתי מאוד את איך שהסופר מתאר את הסביבה שבה נמצאת הדמות. אהבתי מאוד את היחסים בין סאפירה ובין אראגון... יש קטעים שהם צפויים ואין הרבה אקשן בספר. לא הייתי מתארת את הספר כספר מותח אבל זה ספר שכתוב בצורה טובה.
מי שאוהב פנטזיה שלא הכי מזכירה את חיי היום יום שלנו (יותר ימי הביניים) יאהב את הספר מאוד. אני לקחתי את הספר מהספריה למרות שהחברה שלי אמרה שהוא משעמם, והבנתי שהחברה פשוט לא נתנה לספר סיכוי. הספר כרגע נמצא בין ספרי הפנטזיה האהובים עליי.