לפני ארבע שנים בערך, מת אצלנו ילד בישוב מסרטן בלב. הוא היה רק ילד, בן ארבע. היה לו סרטן למשך שנה וחצי. הוא הצליח להתגבר, ואז זה שוב חזר.
הדבר האירוני והכואב, ו~ סלחו לי, מעט צפוי במותו; זה קרה בדיוק מתי שהעניינים התחילו להשתפר. כשהמצב נראה טוב יותר, זה בא בבום. בבת אחת. <I>כרעם ביום בהיר</I>, בא לנפץ את התקווה שעוד נשארה.
לא אומר שזה היה מקרה המוות מסרטן הראשון שאי פעם קרה במשפחה שלי, או בכלל בסביבה הקרובה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שזכרתי אותו. את הילד הקטן והבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות. קראו לו דניאל. הכרתי אותו, ואת ההורים שלו ואת האחים שלו.
הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי בדיוק מה המשמעות של זה, למה העיניים של אבא אדומות כשהוא הולך עם אמא להלוויה.
לא ידעתי.
המילה <I>סרטן</I> תמיד הייתה המילה המאיימת, המחלה חשוכת המרפא, שמתאפיינת בראש קירח ובהנשמת חמצן. לא ידעתי אז שהיו אפילו סוגים שונים של סרטן. לא רציתי לדעת, כי "מרבה דעת מרבה מכאוב", וזה הפחיד אותי עד מוות.
אירוני למדי, כי תמיד פחדתי מהמוות.
הספר הזה, היה כמו חץ. חץ מדויק וקטלני להחריד שפוגע במטרה בצורה חדה ונקיה. חץ של אמת כואבת, של דברים שמנסים להדחיק ולהכחיש. דווקא את הדברים האלה זורקים לך בפרצוף, בתיבול הומור וציניות וחדות לשון.
וזה היה ספר שאי אפשר להגדיר. ובכלל, הרגשות שלי הם דבר שקשה להגדיר. כשאני אוהבת, אני אוהבת חזק. כשאני שונאת, אני יכולה להחריב ולהרוס הכל בשנאה שלי. הרגשות שלי הם כולם אלימים וכוחניים, ובגלל זה, אין הרבה הבדל בין האהבה לשנאה, כי אני יודעת שברגע של שבר, שתיהן יכולות להרוס הכל.
אבל אני אהבתי. ואהבתי חזק. שנאתי את העובדה שידעתי את הסוף. שנאתי את העובדה שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו; חששתי שהציפיות הגבוהות יקלקלו את התחושות שלי. אהבתי את הייזל. <I>אני, עם הילדותיות והתמימות שלי, והרצון שלי שהכל יסתיים בהאפי אנדינג. אני, שתמיד בטוחה שאיכשהו סיפור האהבה המדהים הזה של שני אנשים מדהימים עוד יותר, ייגמר בטוב.</I> כי אני לא חזקה.
וזאת גבורה. להדחיק את הפחד. לנסות להמשיך לחיות, כשכל יום תוכלו למות. כשעוד החיים לפניכם. נבצרת ממכם האפשרות לחלום, בגלל הידיעה שלא תשרדו יותר. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי <I>חיה</I> במציאות כזאת.
<I>אנחנו חיים בייקום שמוקדש לבריאה, ולבירוא, של מודעות. אוגאסטוס ווטרס לא מת לאחר מאבק ממושך בסרטן. הוא מת לאחר מאבק ממושך בתודעה האנושית. הוא היה קורבן- כפי שגם אתה תהיה- של הצורך של היקום ליצור ולהשמיד את כל מה שאפשרי.</I>
הייזל היא שונה. היא שנונה ומצחיקה והיא לא קודרת או תבוסתנית. היא פשוט מודעת לעצמה עד כאב, ולא מניחה לעצמה לשקוע באשליות. לא מדחיקה את המחשבה עליו. היא חיה, בידיעה שהמוות קרוב. היא לא מפטמת את עצמה בשקרים או באמונות נכזבות. כזאת היא הייזל.
ג'ון גרין הוא שונה. סופרים רבים ניחנו בכישרון כתיבה. ביכולת המושלמת להעביר תחושות ורגשות. לג'ון גרין יש משהו מעבר.
<I>הוא הצליח להבין.</I>
ליתר דיוק, הוא הצליח לגרום לי לחשוב שהוא מבין. <I>דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניות.</I> וול, הוא הצליח להבין את הסופניות שלי יותר טוב ממני. ליתר דיוק, הוא הצליח ליצור דמות שמבינה. זה בדיוק מה שנדיר.
הספר הזה הוא בעצמו שונה. הוא לא מספר על כמה הילדים מסכנים וסובלים והחיים שלהם נוראיים, ועל כמה שהם מלאכים וקדושים. הסופר לא משתמש בסרטן כדי שנרחם עליהם. הוא רוצה להעביר לנו משהו. משהו גדול יותר ממחלה. הוא מספר על אהבה, שיכולה להתקיים בכל מצב. אהבה אמיתית. לא מהירה מדי, לא לוחצת מדי, לא קיטשית מדי, לא מאושרת מדי.
זאת אהבה של מציאות.
