אז היא עושה את מה שהגיוני שתעשי. היא בונה לה עולם משלה, מתכסה מתחת לשמיכות וישנה. לא חושבת על הכאב, מדחיקה אותו. בונה חומה ענקית שכבר לא מאפשרת לה לנשום מרוב שהיא אטומה, חומה שתדחיק את כל הכאב והצער והאכזבה שהיא חוות.
And, the worst part is there's no-one else to blame
Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me
Ouch
I have lost myself again
Lost myself and I am nowhere to be found,
Yeah I think that I might break
Lost myself again and I feel unsafe
Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me
לא ציפיתי שכל כך אוהב את הספר- שהוא יגרור אותי אל החלקים בלב שאני כל כך מנסה לסגור ולאטום. לא ציפיתי שהוא יקרע אותו ויחבר אותו כמו פלסטלינה. שאתחבר אליו, שאהיה מלינדה. צינית וכואבת ומצחיקה ושקטה.
רציתי להושיט לה יד, רציתי שהיא תושיט לי יד. רציתי שנחייך אחת לשנייה ונישען אחת על השנייה ונציל אחת את השנייה. אבל כל אחת עומדת בפני עצמה. ובכל זאת מלינדה הצליחה. ואני מקווה, אני יודעת, שגם אני אצליח. אני בונה את עצמי מחדש, ואני אמשיך לבנות, לכרות כמה ענפים פגומים בעץ שלי, בגלל שהשורשים שלי בסדר גמור. הם חזקים, והם מחזיקים אותי במקום, לא מאפשרים לי להתפרק. לא להתחבא, לא לברוח, לא לפחד.
די. נמאס לי לשתוק ולחכות שהכול יסתדר. הלב שלי מספיק גדול בשביל הכאב הזה, ומספיק גדול בשביל עוד הרבה אור ושמחה.
אני מאחלת גם לכם, לכל הקוראים של סימניה-
דברו.
וכאן נכנס הספר המקסים הזה לפעולה. הוא מגולל את סיפורו של אוגוסט, ילד שהפגם היחיד שלו הוא הפנים שלו. ילד שחוץ מזה הוא רגיל לגמרי. למען האמת, גם עם זה, הוא נורמלי לגמרי.
אוגוסט נולד עם פגם גנטי בפניו, הוא עבר שנים לא קלות בילדותו, שנים שהשפיעו על הוריו ועל אחותו, וגם מעט על המשפחה היותר חיצונית. השנים האלה השפיעו על החברים שלו, ובנוסף, גם על החברים של אחותו.
הוריו של אוגוסט, או יותר נכון, אימו, השאירה אותו עד גיל עשר בחינוך ביתי. אני מניחה שהיא חששה מהמוכנות הנפשית שלו ומהמוכנות הנפשית של הילדים לקבל אותו, את אוגוסט, לתוך החברה. לדברים חסרי הטאקט והפוגעים-ללא-כוונה שילדים צעירים יכולים לומר.
והנה הגיעה השנה בו אוגוסט צפוי ללמוד בכיתה ה'. והוריו החליטו שהם צריכים לשלוח אותו לבית הספר. שום דבר לא הוכרח, הם אמרו לו שאם הוא ממש לא רוצה, הוא לא חייב, וגם, אם הוא ירצה, הוא יכול תמיד להפסיק. בסופו של דבר אוגוסט נכנע, ומחליט ללכת לבית הספר.
אומנם לאוגוסט אין שום דבר מלבד הפנים המעוותות שלו, אבל קשה לו לא פחות להיכנס לתוך החברה הצעירה מסביבו. הוא הילד הזה, שיושב לבד בהפסקות. אבל בנוסף לכך, הוא הילד שכולם מסתכלים עליו בחרדה, הילד הזה שכולם מפחדים שהוא מדבק, הילד הזה שאנשים הולכים לשטוף ידיים אחרי שהם בטעות נוגעים בו.
ואוגוסט מנסה להשתלב ולהרוויח לו מקום קטן משלו. כי אחרי הכל, אוגוסט לגמרי נורמלי.
וזה נכון. כי אוגוסט באמת נורמלי. כי נורמלי בשבילי, זה להיות בן אדם. זה נורמלי. זאת הצורה הכי בסיסית שיש והכי נורמלית שיש.
הספר הזה העביר כל כך הרבה מסרים מדהימים על השוני, ועל הקבלה שלו. על ההתנהגות של ילדים בכיתה ה' – מספיק מבוגרים כדי להכיר את הטאקט, אבל קטנים מידי מכדי להתנהג בבגרות. התנהגות נטו אנושית, וברורה, ומובנת מאיליו. אבל זה מה שהעציב אותי, שהיא מובנת מאיליו.
אני לא עומדת לפתוח בסיפור עצוב. אני אומרת נטו: אני מוזרה. בכמעט כל הקריטריונים של החברה.
אני פשוט מוזרה. אני שומעת מוזיקה ביפנית, אני רואה אנימות וקוראת מנגות, אני נהנית מלמידה, קוראת ויקיפדיה בזמני החופשי, אני קוראת ספרים, ראיתי שרלוק, אני מציירת בדרך כלל רק דמויות מצוירות, אני כותבת, שזה בכלל נדיר בדורנו, אוהבת להתפלסף, אני שרה, אבל שרה ביפנית, ואם לא ביפנית, אז שיר רוק באנגלית, אני נהנית מתרגום דברים מאנגלית ולימוד שפות חדשות, ויש לי מבטא בשפות שאני מדברת בהן, ו, אין לי בעיה לאהוב את המורה להיסטוריה שלי, למרות שהיא מבהילה את כל הבית ספר. בעיקר את המורה לשל"ח.
מוזרה.
וכן, אני מאלה שמתבלטים בצד בשלב זה או אחר. כי אנשים פשוט מוצאים אותי מוזרה מכדי להתחבר. או אולי זה האופי שלי, אני לא יודעת. אני מניחה שגם האופי שלי לא מסוגל להתחבר לאנשים שנכנסים לנורמה כיום.
יש לי חברה, היא פחות או יותר נורמלית לחלוטין. גררתי אותה קצת לראות אנימה פה ושם, אבל זה לא משנה, היא נורמלית. ואני תוהה לעצמי אם אנחנו כמו אוגוסט וג'ק – אם היא הייתה צריכה קצת לאלץ את עצמה כדי להתחבר אליי. אם אני עד כדי כך מוזרה.
עכשיו כבר יש לי חברים, ואותה, והחברים שלי ברובם – הם עם אותם תחומי עניין שלי. כי אני מניחה שאני מוזרה מכדי שיתחברו איתי. אני לא בנורמה.
ההבדל ביני לבין אוגוסט הוא שאני יכולה לבחור להיות נורמלית, לו אין בחירה, וכמו שהוא אמר כבר, אם הוא היה יכול, הוא היה עושה את זה.
אני פשוט לא רוצה. אני חושבת שתוויות ונורמות והמילים "נורמלי" ו"רגיל" הם דברים שכובלים אותנו. דברים שאם נהפוך אותם לכלליים יותר, זה יהיה נהדר. אני חושבת שהחברה קבעה מסגרת שכדאי לצאת ממנה כדי לקבל ייחוד, שוני, ועניין בחיים. אני מאמינה שאם אני אתנהג ביחס לנורמה, אני כבר לא אהיה אני, ואם אתן להם לשאוב אותי לתוך המעגל הזה, של הנורמה, לא יהיה בי שום דבר מיוחד. לא תהיה לי אישיות.
ולגבי הדברים הטכניים. בואו נתייחס אליהם קצת.
כמו שהבנתם, לגבי העלילה, אהבתי אותה. הרעיון היה מקסים, הביצוע שלו בוצע היטב. מה שאהבתי הוא, שמאחר שבסיפור שלה כמה דמויות מדברות מנקודת מבטן, היא החליפה קולות. כלומר, כמו שאתה מחקה קול של מישהו אחר. ככה פולאסין עשתה. היא גרמה לדמויות להישמע שונות, לדרכי התבטאות שלהן להישמע מציאותיות.
הדמויות היו מקסימות, אם אני לא טועה, רוב רובן היו עגולות. הן היו מורכבות היטב, ראליסטיות ומתוקות. פולאסין ביצעה עבודה מעולה כשהיא הרכיבה את הדמויות שלה.
ולבסוף – הכתיבה. אני מאמינה שפולאסין כותבת טוב. יש לה משהו רהוט ונהדר בכתיבה שלה שאני פשוט אוהבת.
אז, ר"ג פולאסין, אני מודה לך. אני מודה לך על ארבע שעות של הנאה. אני מודה לך על הכתיבה המעולה שלך, על הדמויות המקסימות שלך, על הכיף הגדול שהיה לי במהלך הקריאה, על האהבה הטהורה לכתיבה שהייתה מרוחה לכל אורך הספר, על המשפטים החזקים שהבאת במהלך הספר, שאני לא יכולה לספור על מאות אצבעות.
אני מודה על המונולוגים, על הדיאלוגים, על המחקר המעמיק שעשית, שניכר בספר שלך.
ולבסוף, אני מודה לך על שהכרת לי את אוגוסט, הילד הכי רגיל ומיוחד שיצא לי לפגוש.
לסיום, אומר שאני חושבת שזה ספר שפשוט צריך לקרוא, ושנורא קל לו להיכנס ללב ולא לצאת. ספר פשוט מקסים, והישג אדיר מבחינת ספר ביכורים.
