"היי! את בת יחידה, אולי תקני את הספר הזה? את בטח תזדהי איתו, הוא גם במבצע" אני שונאת לקורא ספרים ולהתאכזב מהםםםם! הספר מתואר בצורה של ילדה בת 7, לא סופרת מקצועית עם תואר. "כאילו ירדתי בכמה קילוגרמים ועכשיו הבטן שלי כלכך שטוחה, והגינס שקניתי פשוט מ-ה-מ-ם, אפילו המוכרת אמרה 'גל! את נראת מדהים!'" גלילה רון פרדר עמית (את רוצה להוסיף עוד אותיות לשם??) ניסתה לתאר מציאות בני נוער, ובמקום זה יצרה סיפור מפגר מנקודת מבט של מתבגרת שמתאהבת בכל אחד, חסרת עמוד שדרה שנשלטת על ידי ילד אחר, ואדם נורא שתוקע סכין בגב לאיש אחר איש. הספר מספר בסך הכל על פרחה שמתלהבת מסדרה ארגנטינאית שמחליפה חברים כל בוקר. בשנייה אחת, נופר- היריבה שלה מאז החטיבה, הופכת ליצור נחמד. בשנייה אחת, ההורים שלה מדהימים ולא מעצבנים וחופרים. עצבן אותי נורא שהיא הפכה את הבולמיה למשהו נורמטיבי, כאילו 'בוקר טוב, בואו נאכל ונקיא. זה לגמרי בסדר!', גלילה יצרה את הרושם שהיא מעודדת אנשים לעשות את זה. הדמויות שטחיות וצבועות, העלילה לא מובנת ומשעממת. לא התחברתי לאף דמות, למען האמת, כולן דפוקות ומיותרות. במשך כל הספר לא הייתה שיחה אחת שריגשה אותי, או שהייתה אפילו טיפה עמוקה. הכל היה שטוח ורדוד, מצטערת, אבל לא ממליצה בכלל.

אז איך נתחיל? הספריה שלנו בשיפוצים, אז אתם יודעים, מותר לקחת 15 ספרים (דרך אגב היא בשיפוצים האלה קרוב לשנה, ואמרו שהיא תיסגר לשלושה חודשים!) אז הלכתי לספריה, יום לפני ה'סגירה הרשמית', ובקושי נשארו ספרים. הכל היה ארוז בארגזים או נלקח, כן כן, טיימינג נוראי. אז ידיד שלי קרא לי ואמר שהוא נראה נחמד, וכבר היה מאוחר והספרנית גרעה בי להזדרז, אז לקחתי אותו. לא יובל, לא! אף פעם לא לשפוט לפי העטיפה! אף פעם! אף פעם! אף פעם! הספר הזה כלכך נמרח, חיכיתי וחיכיתי שיבינו סוף סוף מה קורה, אבל הגעתי בערך לעמוד המאתיים ולא היה לי מושג בכלום. ושתבינו, אני בסך הכל יצור חביב שספרים זה המקדש הפרטי שלו, לעולם לא סגרתי ספר ולא רציתי להמשיך לקרוא אותו, הפעם לא הייתה לי ברירה. באמת! הרעיון כלכך לא מקורי, הספר נמרח כאילו קורנליה פונקה לא רוצה לגמור אותו לעולם, ואין לי מושג מה קורה. הדמויות משעממות ומעצבנות, אין טיפת מקוריות, הכל פשוט נורא. הדמות היחידה שחיבבתי זאת אלינור, הדודה הנוראית ששומרת על ספריה בראוותנות וקנאות, ולמענה אתן כוכב אחד. אולי בהזדמנות אני אגמור את הספר וכך תהיה לי דעה הוגנת כלפיו, למרות שאני חושבת שהוא נמרח ומשעמם, הבעיה היא שאיבדתי את הספר והספרנית תחנוק אותי. שוב.

תחילה הספר נראה לי חסר תוכן ועלילה, נמנעתי מלקרוא אותו. כולם אמרו דברים כמו "אם אהבת את משחקי הרעב, בטוח תמותי עליו!", מה שגרם לספר להישמע כמו חיקוי זול של טרילוגיה מופלאה. אבל זה לא דומה למשחקי הרעב. בסופו של דבר נכנעתי וקניתי את הספר, על מה מסופר? כבערך חמישים נערים נכנסים למבוך. אחד בכל חודש. הם מקבלים אספקה שבועית, בלילה דלתות המבוך נסגרות- כך הם מוגנים ממאמללי הלילה, המקום יכול היה להיות גן עדן. אבל הם לא זוכרים כלום מחייהם הקודמים. לא זוכים אף אחד. הקורחים לא מתייאשים, בכל יום רצים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, מגדלים חיות משק, מנקים, ובקיצור מנהלים אורח חיים. אבל בתוך המבוך אורבים המאמללים הנוראיים. יום אחד מופיעה נערה עם פתק "הכל הולך להשתנות" אני משתדלת לא לעשות ספויילרים, אבל בואו נגיד שהספר מצא את עצמו במקרה בצד השני של החדר, ואני מצאתי את עצמי עם דמעות בעניים. אמנם היו כמה דברים מעצבנים, כמו כל הקללות וחוסר ההגיון- שנתיים להיות במבוך ולא להתייאש. אך הספר מרתק, סוחף, מרגש- פשוט אדיר.

אני מודה שהספר שאב אותי אליו. קניתי אותו באייקון סתם כי הוא עלה עשרה שקלים וזה היה כזה, 'המממ הוא נראה יפה. אווקי ניקח אותו. תביאי לי גם את זה'. לא ציפיתי שאתאהב כמו שהתאהבתי. מדובר בעתיד שלנו. מלחמת עולם שלישית התקיימה, רק יבשת אחת נשארה. ניסינו ליצר גזע מדהים, חזק ובריא. וזה הצליח! בדור הראשון. ואז הדורות הבאים, ילדיהם וילדיהם של הילדים, נדבקו בוירוס, שמקביל את חיי הנשים לכ20 ואילו הגברים 25 שנים בלבד. מדענים רבים התאספו כדי למצוא נוגדן לוירוס, ואנשים היו חוטפים נערות צעירות ומוכרים אותן ככלות לעשירי הארץ, ולאבותיהם אנשי הדור הראשון למתרת רבייה כדי למצוא את הנוגדן למחלה הנוראה. שאר הנערות היו נרצחות במקום או מופיעות באזורי הבושה בעלי החלונות האדומים אם היה להן מזל. הנערה מנקודת מבטה מסופר הסיפור נקראת ראיין, בעלת עין אחת כחולה והאחרת חומה, מתגוררת עם אחיה התאום במנהאטן, וחיה משתנים לחלוטין ברגע בו היא נחטפת לפלורידה ונאצלת להינשא ללינדן התמים שלא מבין עוד כלום, שאביו הוא מדען משוגע וקריפי במיוחד. הספר הזה סחף אותי אליו בכל כך הרבה מובנים. הוא פשוט מדהים. אמא שלי עדיין צוחקת עליי כי התחלתי לבכות דמעות מפחידות(ואני לא מרבה לבכות מספרים) קראתי אותו בזמן בית ספר והמשכתי בבית וגמרתי אותו ביום ורבע, ואני ממליצה בחום. בנימה אופטימית זו אני חייבת לציין שהשמות שופעים מקוריות (ראיין, ראוון, האוון, באוון)

"היי! את בת יחידה, אולי תקני את הספר הזה? את בטח תזדהי איתו, הוא גם במבצע" אני שונאת לקורא ספרים ולהתאכזב מהםםםם! הספר מתואר בצורה של ילדה בת 7, לא סופרת מקצועית עם תואר. "כאילו ירדתי בכמה קילוגרמים ועכשיו הבטן שלי כלכך שטוחה, והגינס שקניתי פשוט מ-ה-מ-ם, אפילו המוכרת אמרה 'גל! את נראת מדהים!'" גלילה רון פרדר עמית (את רוצה להוסיף עוד אותיות לשם??) ניסתה לתאר מציאות בני נוער, ובמקום זה יצרה סיפור מפגר מנקודת מבט של מתבגרת שמתאהבת בכל אחד, חסרת עמוד שדרה שנשלטת על ידי ילד אחר, ואדם נורא שתוקע סכין בגב לאיש אחר איש. הספר מספר בסך הכל על פרחה שמתלהבת מסדרה ארגנטינאית שמחליפה חברים כל בוקר. בשנייה אחת, נופר- היריבה שלה מאז החטיבה, הופכת ליצור נחמד. בשנייה אחת, ההורים שלה מדהימים ולא מעצבנים וחופרים. עצבן אותי נורא שהיא הפכה את הבולמיה למשהו נורמטיבי, כאילו 'בוקר טוב, בואו נאכל ונקיא. זה לגמרי בסדר!', גלילה יצרה את הרושם שהיא מעודדת אנשים לעשות את זה. הדמויות שטחיות וצבועות, העלילה לא מובנת ומשעממת. לא התחברתי לאף דמות, למען האמת, כולן דפוקות ומיותרות. במשך כל הספר לא הייתה שיחה אחת שריגשה אותי, או שהייתה אפילו טיפה עמוקה. הכל היה שטוח ורדוד, מצטערת, אבל לא ממליצה בכלל.

תחילה הספר נראה לי חסר תוכן ועלילה, נמנעתי מלקרוא אותו. כולם אמרו דברים כמו "אם אהבת את משחקי הרעב, בטוח תמותי עליו!", מה שגרם לספר להישמע כמו חיקוי זול של טרילוגיה מופלאה. אבל זה לא דומה למשחקי הרעב. בסופו של דבר נכנעתי וקניתי את הספר, על מה מסופר? כבערך חמישים נערים נכנסים למבוך. אחד בכל חודש. הם מקבלים אספקה שבועית, בלילה דלתות המבוך נסגרות- כך הם מוגנים ממאמללי הלילה, המקום יכול היה להיות גן עדן. אבל הם לא זוכרים כלום מחייהם הקודמים. לא זוכים אף אחד. הקורחים לא מתייאשים, בכל יום רצים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, מגדלים חיות משק, מנקים, ובקיצור מנהלים אורח חיים. אבל בתוך המבוך אורבים המאמללים הנוראיים. יום אחד מופיעה נערה עם פתק "הכל הולך להשתנות" אני משתדלת לא לעשות ספויילרים, אבל בואו נגיד שהספר מצא את עצמו במקרה בצד השני של החדר, ואני מצאתי את עצמי עם דמעות בעניים. אמנם היו כמה דברים מעצבנים, כמו כל הקללות וחוסר ההגיון- שנתיים להיות במבוך ולא להתייאש. אך הספר מרתק, סוחף, מרגש- פשוט אדיר.