במלחמה בין דעאש והכוחות של אסאד בסוריה, אני מאחלת הצלחה לשני הצדדים. שיהרגו אחד את השני אינשאללה. גם עם משפחות פשע זה הולך, רק שלא יהיו חפים מפשע בתווך.
וזה מה שקורה בספר הזה. ולא, אין בו דעאש ואסאד אלא סתם כמה דמויות מתועבות אחרות, אבל אם אתה אדם נורמטיבי אתה מאחל הצלחה לשני הצדדים.


ההוא גילה שההיא בוגדת בו ורוצה שהיא תמות. וההיא חומדת את כל הכסף של ההוא ורוצה שהוא ימות. וההוא רוצה שההוא

הזהרה!!!משחקי אמת או אמת בין זרים גמורים זה אף פעם לא נגמר טוב.

כשטד פוגש את לילי בבר בזמן המתנה לטיסה הם יושבים על כוס מרטיני חולקים מידע ומגלים ששניהם נוסעים לבוסטון.

טד איש עסקים מצליח נשוי באושר עד לאותו רגע בו גילה כי אשתו בגדה בו עם הקבלן שבונה את בית חלומותיהם, סוד קטן הוא לוחש ללילי, נקמה.

לילי, עובדת כספרנית במקום נחבא אל הכלים אבל מוחה פתלתל וחריף, היא לוחשת על אוזנו, נקמה = מוו

#
אני אוהבת לקרוא ספרי מתח. במצב רוח מסויים אין כמו ספר מתח טוב. הבעייה היא שרוב מה שמוגדר "מתח" הם ספרים נחותים יחסית – מטביעים את הקורא בנהרות של דם והתעללות, שהמתח בהם הוא השאלה האם הבלש יצליח למצוא מי הרוצח לפני שזה ירצח בעינויים עוד חמישה קורבנות חפים מפשע, או יאתגר קשות את האינטליגנצייה של הקורא בפתרונותיו ההזויים.

לא פעם תהיתי למה רוב כותבי המותחנים אינם נותנים לדמות הפושע שלהם לנצח. מ

100 דולר, 200 דולר, 300 דולר, 400 דולר, 500 דולר, 600 דולר, 700 דולר, 800 דולר, 900 דולר, 1000 דולר, 2000 דולר, 3000 דולר, 4000 דולר, 5000 דולר, 6000 דולר, 7000 דולר, 8000 דולר, 9000 דולר, 10000 דולר, 20000 דולר, 30000 דולר, 40000 דולר... מיליארד דולר, הרי נקנו זכויות ההסרטה, 100000 דולר-...

אופס, סליחה.

טעות.

יותר מידי חזק.

הסופרת מוסרת את התנצלותה הכנה. אתם צריכים להבין אותה- כל כך

שדות תעופה מרתקים אותי.
גם כבישים.
אנשים באים הולכים, אתה רואה אותם לכמה שניות/דקות/שעות וזהו. כנראה שלא תראה אותם שוב לעולם.
ולאן הם הולכים? מי הם? מי מחכה להם בבית? מה הם אכלו לארוחת בוקר?
לא מזמן נחתתי בשדה התעופה JFK כאשר אדם, אחד הנוסעים, הציע את עזרתו בסחיבת המזוודה.
אמנם אבא אמר לא לדבר עם זרים אבל כשניו יורקי מתחיל איתך- את תעני לו.
כבר התחלתי לדמיין את החתונה שלנו, את הגרין קארד שלי

אז האם באמת יש כזה דבר רצח ראוי? רצח משתלם, בו ניתן לחמוק גם מעונש וגם מרגשי אשמה וסיוטים. בספר המתח "רצח ראוי" מספר דמויות שכמעט לכולם מכנה משותף אחד. הרצון להרוג! אחד בשל נקמה. אחת בשל בצע-כסף ואחת שמשכנעת את עצמה שהיא מטהרת את העולם מיצורים לא רצויים שרק מסבים נזק לאנושות.

הסיפור מתמקד בדמות המרתקת של לילי. האם היא רוצחת סדרתית פסיכופתית? האם היא אכן חיית פרא שהורגת ממניעי הישרדות בלבד? האם

שדות תעופה זה דבר מורכב. אתה אמור לבלות בהם כמה שעות ומקווה שלא תשעמם יותר מדי. יש שדות תעופה כמו בטנזניה ששם שוקלים את המזוודות עם משקל ידני כמו פעם ואחרי השקילה היא עולה לעגלה כי אין מסוע (המטוס גם מחכה לך מיד מחוץ לדלת).

באתיופיה יש כיסאות לשינה אבל המקום עצמו נראה כל כך מוזנח ומלוכלך שרק בא לך לברוח כבר משם. אפילו ברגל ויש את שדות התעופה שכיף להיות בהם ואין בעיה להעביר שם כמה שעות. אחד כזה

דיסטופיה.
אני אוהבת את המילה הזו.
דיסטופיה. דיסטופיה. דיסטופיה.
*
מצטערת, אנשים, זה היה בלתי נמנע.

הגעתי למסקנה המתבקשת שאני גרועה בבחירת ספרים.
אם לא מייעצים לי או שאני עושה תחקיר מעמיק לפני- אני בוחרת ספרים שהמילים "זוועת עולם" דלות מכדי לתאר אותם.
והמילים האלו בהחלט לא דלות, אז זה וודאי אומר משהו.
*
זה נשמע מרושע, (ARENA ONE: SLAVERUNNERS) זו כריכה דיסטופית, (פשוט תחפשו בגוגל, ה

״ארנה 1״ מאת מורגן רייס התגלגל אליי בעיקר בזכות ההבטחה על העטיפה: ״אם אהבתם את משחקי הרעב, אתם ׳תמותו׳ על ארנה 1״. בפועל, ההשוואה הזו עושה עוול, ובעיקר לספר של סוזן קולינס.
נכון, על פני השטח יש קווי דמיון: מציאות קשה, שתי אחיות, וגיבורה בוגרת שמגוננת על הצעירה ממנה. אבל כאן בערך מסתיים הדמיון. בעוד ״משחקי הרעב״ מציע עולם בנוי היטב, דמויות מורכבות ומתח אמין, ״ארנה 1״ מרגיש רדוד ו״הכול קורה מהר, אבל