כששאלה אותי אחת מתלמידותיי איך אני מגדיר יצירת מופת עניתי, לאחר מחשבה קלה, שיצירת מופת זוהי יצירה שכל פעם שתיגש אליה היא תיראה לך אחרת. כשקראתי בפעם השנייה את 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' קראתי שני ספרים אחרים. כשצפיתי שוב בסרט 'סטאלקר' של אנדרי טארקובסקי, לא ראיתי את מה שראיתי בפעם הראשונה. יצירות מופת הן כמו ציור של פיקאסו: דיוקנאות מלאות בפאות שכל פעם פאה אחרת מציגה בפניך את עצמה.

ואז קראתי א

כבר כשקראתי את החלק הראשון של  הטרילוגיה הזאת ידעתי שאקרא את השני והיום אני יודעת שאקרא את השלישי, אבל שווי שווי, שום דבר לא בוער ואולי אפילו עדיף ככה, כי גם לגעגועים יש ערך.

אחר שקראתי את החלק הראשון כתבתי בעיקר על המשפחה של אבא שלי וגם הפעם היא ליוותה אותי, אבל לא רק היא. אם בחלק הראשון רק התוודעתי למשפחה של אחמד עבד אל-ג'ואד, הרי שכאן כבר ידעתי לאן אני באה, קצת כמו מי שנסעה לתקופה ארוכה וחזר

אלגרה היתה האמא השניה שלי. לפעמים היא היתה הראשונה. מאז שהייתי קטנה היא היתה לוקחת אותי אליה, בעיקר בשבתות. הייתי ישנה אצלה ובבוקר היינו קמות מוקדם והולכות ברגל לים. היא היתה הולכת ואני הייתי רצה לידה ומנסה להדביק את הקצב. כשהיינו מגיעות היינו משכשכות קצת במים, היא לא ידעה לשחות, ויושבות על החוף ואז, כשהיה יוצא האוטובוס הראשון מהים, נדמה לי שזה היה בתשע, היינו נוסעות איתו עד ל"צריף", ככה קראו לצומ

פעם בכמה זמן אני נתקלת בספרים שגורמים לי להבין עד כמה שפר גורלי שנולדתי בעת שנולדתי ובמדינה בה נולדתי, ישראל.
מצרים של הסופר "נגיב מחפוז" היא מדינה פטריארכלית במובהק בה הגבר שליט יחיד בביתו.
זה אומנם לא עולם חדש וזר לגמרי הנגלה לעיני אך תיאוריו של הסופר מגלים משפחה בעלת עולם ערכים מעוות.
במיוחד בולטים בתחום הזה אדון המשפחה, העריץ על פיו יישק דבר "אחמד עבד אל-ג'וואד"
טיפוס זה מעורר אנטגוניזם, ז

יצירת מופת של סופר ערבי מהדגולים שידעה מצרים,ושוב תחושת הצער שלא כל ספריו תורגמו לעברית, על אף שהיה תומך נלהב של הסכם השלום בין ישראל למצרים.
הספר פורש בפני הקורא את הווי החיים בקהיר בשנות ה- 30 של המאה העשרים, בנוסף, קורותיה של משפחה מוסלמית טיפוסית והשליטה הפטריארכלית של האב במשפחתו ובייחוד באשתו.(מסכנה).
מומלץ במיוחד לקורא היהודי יוצא ארצות ערב, מכוון שבספר ישנם קווים מקבילים להווי המשפחתי הי

בלימודי האקדמאים למדתי אודות ההיסטוריה של מצרים באופן העמוק כולל המאה ה-20 .היה לי העונג ,הכיף והזכות לעשות עבודת גמר למ.א.שלי בנושא: מערכות היחסים בין האינטלקטואלים המצריים :סופרים, משוררים, הוגי דעות ,לבין משטרו של נאצר שהיה אמור לפתוח דף חדש ודמוקרטי עם הציבור הזה .
דרך העבודה הזאת התוודעתי לסופר נגיב מחפוז ליצירותיו,ולהשפעתם על הפוליטיקה הפנימית של מצרים.וכך הגעתי לקרוא את הטרילוגיה הנהדרת וה

בחיי הקצרים קראתי בעיקר ספרות מקומית, פה ושם חטאתי בקריאה של ספרות צרפתית, וזהו הספר הראשון בתרגום מערבית שאני קורא. סיימתי אותו מהר והוא הזכיר לי, כמי שגדל במשפחה פטריארכלית, את משפחתי ובעיקר את סיפור חייו של אבי עליו השלום. בקצרה אציין שהספר מגולל את סיפורה של משפחה דתית מאוד במצריים של תחילת המאה ועשרים. בניה ובעיקר אבי המשפחה שולטים בנשים ללא עוררין. נהנתי מאוד מקריאת הספר ואני ממליץ עליו בכל

ארמון ההשתוקקות (قصر الشوق) נקרא רומן זה במקור הערבי, והשם נושא משמעות כפולה: זהו שמה של השכונה הקאהירית המוזכרת בספר, אבל הוא גם רומז לארמונה של משפחת שדאד, מקור תשוקתו של כמאל, הגיבור הראשי. בשל חשיפת כמה פרטים מהעלילה, יתכן שמי שמתכנן לקרוא את הספר בקרוב, יעדיף לקרוא את הסקירה הזו לאחר שיסיים. זהו בעצם רומן התבגרות קלאסי, בו הופך הגיבור מנער לגבר צעיר. אנו עוקבים אחר היסדקותה של תפיסת עולמו היל

ספר מעולה על משפחה מוסלמית דתית שחיה במצרים של תחילת המאה ה-20. רואים פה דברים שזרים לנו מאד כמו הנשים שמתחתנות וחייבות לעבור לבית הבעל, דיכוי מוחלט של הנשים שהופכות למשרתות של הבעל, למרות שלכל אחת מהן יש משרתת אישית. המשפחה כאמור פטריארכלית ולכן כל בקשה של הילדים או האישה חייבים לעבור דרך הבעל שלא תמיד נענה, ולפעמים מכה את ילדיו על כל דבר קטן.
לסיכום ספר מצוין שחושף בפנינו את תרבות שכנינו שבעיני