אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
כן, גם אני אהבתי לקרוא את ספרי אניד בלייטון ולהתלוות אל החבריא בהרפתקאותיהם מסמרות השיער שאיכשהו תמיד כללו טוזיג תחת כיפת השמים וקריאות האח הידד. כן, אני זוכרת גם את ט

יותר קל לי להתחבר לספרים שיש בהם משהו מעבר לסיפור הפשוט. משהו הגורם לך להרהר, לחשוב, ולקחת צעד קדימה את העלילה, את ההתרחשות ולמעשה את המפגש בין הקורא לסיפור המעשה, ובין הקורא להתרחשויות חייו הוא. סיפור אשר יכול לקבל פרשנויות שונות, לפתח את הדמיון ואת היצירתיות, לעודד יוזמה ואקטיביות, לפרק צורות חשיבה ולקחת את הקורא אל מקום אחר ממה שהוא היה רגיל להיות בו. רוצה לומר: אני מרגיש את חוויותיך, הרשה לי ו

על הסיפור שבבסיס ״המתיקות שאחרי״ אין יותר מדי מה להוסיף: תאונת דרכים מזעזעת מקפדת את חייהם של 14 ילדים מהעיירה שכוחת האל סם דנט בצפון מדינת ניו יורק, ומותירה אחרים פצועים, בגוף ובנפש.

גם מי שלא מת ממש בתאונה, מת למעשה, בין שיהיה אב או אם שאיבד את ילדו, בין שיהיה נהגת האוטובוס ובין שיהיה ״סתם״ תושב העיירה הנמצאת עכשיו במרכז החדשות.

ובאמת, הסיפור, המסופר כ״רשומון״ דרך עיניהם ובשפתם של ארבעה מה

יש דברים שאחרי שמתרחשים, הם הופכים להיות נקודת ציון. כזו של לפני / אחרי.
סם דנט היא עיירה קטנה בארה"ב, השוכנת ממש על גבול קנדה. היא קטנה, שקטה בדרך כלל, שלא הרבה קורה בה.מתנהלים בה חיים שקטים של קהילה מקומית מגובשת, עד לאותו יום חורפי סגרירי וסוער, יום בו ירד השלג בזמן שדולורס-נהגת האוטובוס של הסעות הילדים, תפקיד אותו עושה כמה עשרות שנים-שאיבדה שליטה על האוטובוס,וזה מסתחרר ונוחת בתהום, וכמעט כל

אוטובוס הסעת תלמידים מתהפך ויש המון הרוגים.
עיירה שלמה מבכה את מות בניה.
הסיפור הזה מסופר מפי ארבעה אנשים: הנהגת, אבא של 2 ילדים הרוגים, עו"ד חיצוני שמנסה לתבוע מישהו או משהו כי זה כל מה שהוא יודע לעשות ואחת התלמידות הניצולות שנשארה משותקת.
כל אחד מספר גם על החיים הפרטיים שלו שהיו לו לפני התאונה הנוראית ואתה רואה בעצם שאף אחד לא ליקק דבש גם קודם.

על פניו הרעיון והרקע לסיפור משך אותי.
הספר ג

ארבע זויות שונות לסיפור כל כך עצוב ונוגע ללב שבו עיירה קטנה כמעט משפחתית מאבדת בתאונת דרכים נוראה את מיטב ילדיה בדרך לבית הספר, האבל הכבד שיורד על העיירה כמו ענן כבד מסופר על ידי ארבעה נפשות , הנהגת דולורס מספרת את הזוית שלה שכל הילדים היו כמו ילדיה וכל כך נזהרה כל כך שמרה ולא יודעת מה קרה ??? אב לתאומים , אלמן שבחטף איבד את כל משפחתו אשר נהג לנסוע אחרי האוטובוס הצער עיוור את עיניו, עורך הדין הזאב

"עיירה זקוקה לילדים שלה, באותה מידה ובאותה צורה שמשפחה זקוקה להם".
עיירה שלווה שבה כל התושבים מכירים אחד את השני עוברת זעזוע ומאבדת את ילדייה בתאונת דרכים. ומכאן שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
הספר מציג בצורה מאוד חזקה את יצר הנקמנות שתבוע בתוך כל אחד מאיתנו. ועד כמה הוא יכול לשלוט בנו, עד כדי כך שנחפש נקמה ורצון להאשים גם אם לפעמים אין את מי להאשים.

הספר מציג את חיי העיירה מנקודת ראותן של

ספר יפה נורא ועצוב נורא. כתוב נהדר והקריאה זורמת בשטף. אבל הסיפור לא מרפה גם אחרי הקריאה.