קסם.
קסם.
קסם.



אין ספק שקסם זהו המרכיב הכי חשוב בשביל ספר פנטזיה, כדי שהוא יצליח באמצעותו לשבות את קוראיו. תקראו לזה מצדי גם במילה אחרת, "אווירה", איך שבא לכם.
נראה אפילו שבספר הנ"ל יש מנת-יתר ממנו, מהקסם. אני מניח שה"מכשף" אוטפריד פרויסלר שפך אל הקדרה שלו בטעות פי שתיים יותר קסם ממה שכתוב אצלו בספר המתכונים המכושף. אבל אם יש משהו שצריך לדעת על בישול - שלפעמים, כשחורגים מהמתכון, זה משתל

קרבט והטחנה המעופפת" מאת אוטפריד פרויסלר הוא הרבה מעבר לעוד ספר פנטזיה סטנדרטי; מדובר ביצירה המוגדרת כפנטזיה גנטית, שורשית ומוזרה, הנמצאת במרחק מנטלי עצום מעולמו המוכר של הארי פוטר. בעוד הפנטזיה המודרנית מציעה לעיתים קרובות הרפתקה קסומה ומסודרת, "קרבט" נשען על פולקלור סורבי-גרמני עתיק ומציג קסם שחור, מפתיע וברוב המקרים גם די מפחיד.
הספר משלב אלמנטים של פנטזיה אפלה שבה הקסם אינו נלמד בשיעורים עם שר

ספר מעולה.
סיימתי לקרוא אותו שבוע שעבר, ואני עדיין ממשיכה לחשוב עליו.

יש בו קצת מהכל, הומור, עצב, שנינות, אמת, שקר, פילוסופיה, התפלספות, אהבה, שגעון והמון אבסורד.

הספר מחולק לשני חלקים - חלק ראשון מוקדש לתיאור הפגישות לצורך הטיפול הפסיכולוגי של ד"ר קאסלר בשטן,
והחלק השני מוקדש לתיאור חייו של גיבורנו, ד"ר קאסלר ביש המזל.

בפרקים של הטיפול הפסיכולוגי ניתן למצוא לא מעט נקודות למחשבה, מה י

יום האהבה, ואני מקבלת מתנה עטופה. רגע של התרגשות, העטיפה מתקלפת ולעיניי מתגלה כתובת זוהרת: "שטן" ! באינסטינקט בריא פניתי למנגנון ההכחשה החביב עליי: "המוכרת עטפה את הספר הלא נכון בכלל!" "אהובי לא מתכוון אליי - הוא מדבר על עצמו"...

אבל ההקדשה המשתפכת, שכללה פירוט מתחשבן של התהפוכות הגורליות שעברנו, האמונה, האכזבה, וההבטחה "כשכל הימים הקשים יעברו וישכחו - גם אז אהיה פה" - לא הותירה מקום לספק: הוא

ישנם שלושה גורמים שהופכים ספר לטוב בעיני, למשהו ששוה לקרוא ואפשר להפיק ממנו משהו.

האחד הוא סופר שמציג את עצמו לקורא, שמצליח להעביר במילותיו את תודעתו באופן ברור. ספרות היא המדיה היחידה בי ניתן לעשות זאת, בסרטים ומחזות מעורבים ביצירה רבים מידי, והמדיות החזותיות (צילום, ציור, פיסול) הן רגע קפוא ללא שינוי או התפתחות כך שכמות האינפורמציה בהן מוגבלת. אפילו ברוב קשרנו האישיים אין אנו מכירים את תודעת

עוד ספר בסדרת הספרים המפדחים שכדאי לדחוף לחלק האחורי... של הספרייה.

נין טוענת כבר למין (אה, איזה משחק מילים משובח!) ההתחלה שהחומרים הכתובים בספר הם tongue in cheek. הם נכתבו לבקשתו של אדם שמשלח ידו, מעבר למובן מאליו, הוא הוצאה לאור.

ביקום המופלא של נין כולם ברנשים וחתיכות. גם הכמרים. כולם גומרים בצורה סינכרונית. כולם מתעוורים באותו הזמן לנוכח נחש הקונדליני שדופק ת'מוח.

הנרי מילר זה לא.

"למה אני נוסע?, אמר זואי בלי לסובב את הראש. אני נוסע בעיקר כי לגמרי נמאס לי להתעורר בזעם בבוקר ולשכב לישון בזעם בלילה. אני נוסע כי אני שופט כל טיפוס עלוב ומעליב שאני מכיר. זה כשלעצמו לא מטריד אותי יותר מדי. לפחות כשאני שופט אני שופט ישר מהבטן, ואני יודע שעל כל שיפוט עוד אשלם ביוקר, במוקדם או במאוחר, בדרך זו או אחרת. זה לא כל כך מטריד אותי. אבל יש משהו - בחיי אלוהים - יש משהו שאני עושה למורל של האנ

טיפול פסיכולוגי לשטן ? המלאך שסרח פותח את הפה ללא מעצורים? אתם חייבים להודות שמדובר ברעיון יצירתי ומושך מאין כמוהו.
בפועל, הספר עצמו קצת פחות מושך, ורק הודות לקטעים מקוריים ושנונים במיוחד הפזורים ומרצפים את דרכו של הקורא מצד לצד של הספר, הופכים אותו בסופו של דבר לספר טוב.

אני בטוח שיהנו מהספר במיוחד תלמידי פסיכולוגיה ואף פילוסופיה, אך בתור מהנדס אוויל ובור, היה לי מאוד קשה להתחבר לחלק מהקטעים

וואו הספר הזה היה נסיעה ברכבת הרים ללא חגורה. "שטן" הינו ספר פסיכולוגי-פילוסופי שיש בו הכל מהכל: הומור, אהבה, שנאה, דכאון והרבה מאוד שגעון.
במילים אחרות, הסיפור הקשה עשה לי חור בלב שלאט לאט נתפר. ברגע שהלב שלי חזר לפעום בקצב הסדיר שלו יתד ננעצה בו. הוא נזרק מחלון קומה 8. משאית דרסה אותו ועורבים אכלו את השאריות שהיו זרוקות לצד הכביש.
אני מאמין שספר טוב הוא ספר שמעורר בקורא אמוציות ומשפיע על מצב ה