מרסל פרוסט כתב את האנציקלופדיה הזו ספק על חייו, ספק על חיי מישהו לא ממש מעניין. זוהי סאגה של 3200 עמודים, מהם קראתי את החלק הראשון בן 188 העמודים.

את זרם התודעה אני לא ממש אוהב וזה לא חדש. אבל מה לעשות ולפנינו ספר צלו"י (צריך לסמן וי) לחלוטין, למען ההשכלה צריך לקרוא אותו והמסקנה היא, שאם צריך לקרוא את זה להשכלה, עדיף להישאר אידיוט.

הספר עוסק בימי חייו הצעירים של מי שזה לא יהיה. ילד החווה את

קשה לי מאוד למדוד ספרים על פי מדד של "ניצול או בזבוז זמן", שכן כל קריאה היא חוויה, גם אם אינה חוויה העונה על הציפיות. אולם במקרה זה, לאור הביקורות שנכתבו כאן לפני, אפתח באמירה ברורה: "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד הספרים אשר קריאתו היתה ניצול זמן באופן הטוב והמדויק ביותר. הזמן אשר הקדשתי לקריאתו רחוק מלהיות אבוד – היו אלה חמישה ימים מדהימים של קריאה וצלילה אל נבכי נפשו של המספר, ובדרך, לפעמים גם אל ז

אם אני הייתי מנסה לרשום מה קרה בספר הזה מהבחינה של עלילה אז הייתי יכול להגיד בשתי שורות שהבן אדם קם בבוקר ועוד לא קולט איפה הוא קם יעני באיזה מקום הוא והוא נזכר על הזמנים שהיה קם בבוקר בבית של ההורים שלו מתי שהיה קטן ואז הוא קולט איפה הוא נמצא עכשיו ונגמר הספר.

אחרי שאני מספר את זה ואתם אומרים עלא בחטי אני יכול לספר למה אהבתי את זה ואז אולי חלק יחשבו שדוקא המזל היה אצלי שהיה לי ההזדמנות לקרוא א

סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כתוב שרק מעטים צלחו את כל שבעת הכרכים. בדיוק פרויקט לרצות, עבור מי שריצות ארוכות נתפסות בעיניה כספורט האֵלים. ואני מתחילה בספר הראשון: בצד של סוואן. הספר עמוס: עמוס משפטים ארוכים, עמוס רעיונות, עמוס אזכורים ליצירות ספרותיות, מוזיקליות ואמנותיות, עמוס בתיאורי טבע. כמעט כל פסקה מכילה ריבוי כזה של מחשב

זכרונות הילדות של פרוסט מועברים אליינו בזרם התודעה שלו. פרוסט יורד לפרטי פרטים בתאורים ארוכים ומפורטים של מפגשים משפחתיים, יחסיו עם בני משפחתו וחברים קרובים, נופי הסביבה וכדומה.
עם סיום הקריאה ההרגשה היא כי מבחינת העלילה לא קרה הרבה, אבל זכינו להנאה ספרותית מכתיבתו של פרוסט.
הכתיבה היא העניין כאן, העלילה זניחה יחסית. הסובלניים שנהנים מספרות יפה נטו ללא עלילה משמעותית יהנו מהספר, מי שמחפש גם סיפ

מה זה הספר הזה? לא בטוח שניטשה אכן כתב אותו שם בבית המשוגעים אחרי ההתמוטטות שחווה בשנת 1889. כתב היד המקורי לא בדיוק קל להשגה אם בכלל וזה עורר את חשדות האינטלקטואלים בנוגע לאמינותו של הספר. הספר הופיע במאה הקודמת וזכה לכלל גינויים לכך שהוא מזוייף, היו גם כאלו שטענו שהספר לא מזוייף (אבל הם מעטים) וקאופמן המפורסם שתירגם את ספריו והיה אחד מהכוחות המובילים לטיהורו האקדמי מהתואר המפוקפק ''פרוטו-נאצי''

יצירת מופת, מפסגות הספרות של המאה העשרים וכולי וכולי.

יש רק צרה אחת: זהו ספר משעמם במידה יוצאת דופן...

ולא - יצירת מופת אינה חייבת להיות משעממת. דוסטויבסקי, למשל, אינו משעמם.
גם במאה העשרים נכתבו לא מעט יצירות מופת שקריאתן אינה מלחמה בעיניך הנעצמות!

בעקבות הזמן האבוד הוא הספר הגרוע הכי טוב שאני מכיר. העלילה שלו קלושה עד לא קיימת, ההתרחשויות שלו כה מעטות ורחוקות זו מזו שאין בספר שום תחושה של התקדמות דבר ההופך את הספר למשעמם מאוד, כך שצריך להאבק לרוב כדי להמשיך ולקרוא , משל היה ספר שיש לקראו לשיעור ספרות בתיכון. (איכשהו בשיעורי ספרות שנאתי את כל הספרים שנתנו לנו לקרוא גם ספרים שמאוחר יותר שקראתי אותם להנאתי אהבתי מאוד).

הוא כתוב בצורה מסורבל

בכרך הראשון של יצירתו הכבירה, פרוסט מתחקה אחרי זכרונות הילדות שלו מהכפר שאליו היה בא כל קיץ עם הוריו - קומברה. קשה לי למצוא מילים כדי לתאר את היצירה הזו של פרוסט, אולי אפשר לומר שזוהי יצירה שבה זירת ההתרחשות העיקרית היא בתוך תוכה של הנפש, בתודעה, בזיכרונות, בחלומות, בתחושות.
היכולת התיאורית של פרוסט מדהימה. עמודים שלמים עשויים לשמש כמסירת תיאור מדויק ומרשים של התחושות של אדם שמתעורר באמצע הלילה,