זכרונות הילדות של פרוסט מועברים אליינו בזרם התודעה שלו. פרוסט יורד לפרטי פרטים בתאורים ארוכים ומפורטים של מפגשים משפחתיים, יחסיו עם בני משפחתו וחברים קרובים, נופי הסביבה וכדומה.
עם סיום הקריאה ההרגשה היא כי מבחינת העלילה לא קרה הרבה, אבל זכינו להנאה ספרותית מכתיבתו של פרוסט.
הכתיבה היא העניין כאן, העלילה זניחה יחסית. הסובלניים שנהנים מספרות יפה נטו ללא עלילה משמעותית יהנו מהספר, מי שמחפש גם סיפור משמעותי שימשוך אותו שיחפש במקום אחר.
נראה לי שלא קראתי את הסיפור לאט מספיק, ייתכן והייתי נהנה יותר מגמיעות איטיות יותר של הסיפור, אולי לא קראתי אותו בזמן הנכון.
אני מאוד נהנה מכתיבה יפה, אבל גם אוהב עלילה משמעותית יחד איתה וסיפור טוב.
האם אמשיך לחלק 2 של הזמן האבוד? כנראה רק אם לא יהיה משהו יותר טוב לקרוא, כמו שזה נראה כרגע יקח הרבה זמן עד שאגיע להמשך הסיפור, אבל לכשיגיע אגמע אותו באיטיות.

יצירת מופת, מפסגות הספרות של המאה העשרים וכולי וכולי.

יש רק צרה אחת: זהו ספר משעמם במידה יוצאת דופן...

ולא - יצירת מופת אינה חייבת להיות משעממת. דוסטויבסקי, למשל, אינו משעמם.
גם במאה העשרים נכתבו לא מעט יצירות מופת שקריאתן אינה מלחמה בעיניך הנעצמות!

סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כתוב שרק מעטים צלחו את כל שבעת הכרכים. בדיוק פרויקט לרצות, עבור מי שריצות ארוכות נתפסות בעיניה כספורט האֵלים. ואני מתחילה בספר הראשון: בצד של סוואן. הספר עמוס: עמוס משפטים ארוכים, עמוס רעיונות, עמוס אזכורים ליצירות ספרותיות, מוזיקליות ואמנותיות, עמוס בתיאורי טבע. כמעט כל פסקה מכילה ריבוי כזה של מחשבות ומשמעויות שקשה להכיל את כולן. הקריאה יוצרת אצלי תחושה של תסכול, של החמצה: איזה רובד נוסף לא קלטתי? איזה רמז לא זיהיתי? האם הבנתי את המשמעות? בהתחלה אני מדרבנת את עצמי כמו בריצת מרתון. עוד קילומטר, עוד כמה עמודים. אני מנסה לגלגל את שמות היצירות שאיני מכירה, לחפש תמונות של היצירות המוזכרות של ג'וטו, להשלים פערים תוך כדי תנועה. אבל איפשהו לקראת אמצע הספר נופל לי האסימון. היה זה בקטע בו פרוסט מתאר את החוויה שלו כילד הקורא בספרו של הסופר הנערץ עליו-ברגוט. פרוסט מספר שהוא קורא, וחלקים רבים בספר נותרים לו לא מובנים; הוא חש קנאה והערצה לידע ולחכמה של הסופר; אך למרות שההבנה אינה מלאה ואינה רציפה, אלא מופיעה כרגעים קטנים של הארה בתוך רצף של אי־בהירות, או אולי דווקא בשל כך מתעצמת אצלו התשוקה להמשיך ולקרא. במובן זה, הקריאה שלי בפרוסט משחזרת את אותה חוויה: אולי לא חייבים להבין הכל. אולי מותר רק ליהנות. להישאר עם מה שנקלט, עם מה שמרגש ברגע. ובתוך זה, אני מבינה משהו חזק על עצמי: עד כמה הידע מאפיל אצלי על החוויה. עד כמה אני ממהרת להפוך כל רגע למשהו שצריך להבין, במקום להיות בו. ומה אני מפסידה בזה. ואולי במקום לנסות להבין את פרוסט, אני יכולה לנסות לפגוש דרכו את עצמי. אולי הקריאה בו אינה מלמדת אותי משהו חדש, אלא מאפשרת לי להיות בקשר אחר עם מה שכבר נמצא בי, גם אם לא ידעתי לתת לו מילים. אולי זה מה שמתברר דרך הקריאה בפרוסט: ערכה של האמנות אינו ביופייה או בידע שהיא מציעה, אלא ביכולתה לאפשר מפגש עם מה שבתוכנו ולא קיבל עד כה צורה.
ומחווית הקריאה לחווית הכתיבה. התרגשתי מאד מהקטעים בהם פרוסט מתאר את חווית הכתיבה, אולי משום שאני חווה תחושות דומות. לאורך הכרך הראשון, הוא מתאר רצון עז לכתוב, מתאר שפע של חוויות, ומחשבות, אך קושי מתמשך לתת להן צורה, ותסכול מהתחושה שלעולם לא יצליח לכתב ברמה של סופרים נערצים עליו כמו ברגוט. באמצעות מארג של דמויות, שכל אחת מהן מגלמת יחס אחר לספרות ולאמנות, הוא מתאר כיצד אף אחת מהן אינה מספקת תשובה לאיך לכתב: סוואן מייצג ידע תרבותי מעודן והיכרות עמוקה עם אמנות, אך אינו יוצר, ובכך "תרבותיותו" עקרה; וינטיי, לעומתו, מתגלה דווקא ברגעים של היסוס כמעט מביך: הרצון לנגן קיים, אך מלווה בפחד להיחשף, כאילו עצם הדחף היצירתי הוא דבר שיש להצניע; החברה הבורגנית משתמשת באמנות כסימן למעמד יותר מאשר כחוויה, וקובעת חוקים ברורים מהי אמנות ראויה ומה אינה ראויה; וגם בביתו, הקריאה וההתבוננות אינן נתפסות כעיסוק מרכזי של החיים. נדמה כי בזה אחר זה מתערערות ההנחות הפשוטות: לא די בידע, לא במעמד, ואף לא בעוצמת החוויה כשלעצמה כדי ליצור.
ואז, לקראת סוף הכרך, מתרחש רגע שקט, כמעט מקרי. הילד פרוסט נוסע בעגלה, לצד העגלון ומתבונן בנוף ילדותו המוכר ואותו ראה פעמים רבות בעבר: מגדלי הפעמונים של מרטנוויל. הוא כותב: " לא ידעתי מה סיבת העונג שחשתי כאשר הבחנתי בהם באופק, החובה לחפש ולמצא את הסיבה נראתה לי מפרכת למדי; רציתי לאחסן בראשי את הגזרות המתנועעות בשמש ולהניח לזה עכשיו. וקרוב לודאי שאילו כך עשיתי, היו שני מגדלי הפעמונים גם הם נעלמים ונבלעים לעד בין כל אותם עצים, גגות, בשמים וצלילים, שבודדתי מן השאר בשל אותו עונג סתום שסיפקו לי ומעולם לא העמקתי לחקור בו.. ובלית ברירה, מאין לי חברה אחרת, נאלצתי להיטפל אל עצמי ולנסות להתרכז במגדלים שלי. לא עבר זמן, וגזרותיהם ומשטחיהם המופזים , כמו היו מעין קליפה, נקרעו, משהו ממה שנסתר לי בהם נחשף, צצה בי מחשבה שרגע לפני כן לא היתה קיימת, מתנסחת במוחי מילולית , והעונג שחוויתי למראם רק לפני זמן מה נמצא מתעצם כל כך , שאחוז במין שכרון לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר" (עמ' 181-182)... ואז הוא מבקש עיפרון ולמרות טלטולי הדרך הוא מצליח לנסח בכתב לראשונה את החוויה שהוא ראה, וכמעט ללא תיקונים הוא מכניס אותה לספרו. אין כאן מתכון לכתיבה. אך אולי יש כאן רמז אחר:הכתיבה אינה נולדת מן הידיעה או מן השליטה, וגם לא מנוכחות ברגעים נשגבים ויוצאי דופן, אלא מן היכולת להישאר עם מה שאינו מתנסח, לא למהר להבין אותו. זהו המקום שריגש אותי. כל חיי אני כותבת כתיבה אקדמית — יודעת לנסח, לבנות טיעון, לדייק — ובכל זאת איני מצליחה לכתוב פרוזה. אולי משום שההרגל שלי הוא בדיוק הפוך: לקחת את מה שאינו ברור ולסגור אותו מהר מדי. ואולי להיות סופר, כפי שפרוסט מרמז, אינו עניין של לדעת לכתוב, אלא של היכולת לשהות עוד רגע בתוך מה שלא קיבל צורה.
יש פרט קטן לקראת סוף הספר שנגע בי, אולי יותר ממה שציפיתי. כשפרוסט מסכם את חוויית טיולי השבת המשפחתיים : פעם לצד של מזאגליז, הדרך הקצרה, המתורבתת יותר, זו של הגנים המטופחים, שבמקרה הטוב מחקים את הטבע; ופעם לצד של גראמנט, הדרך הארוכה, הפתוחה, הפראית והלא־מעובדת, שם אולי עשויה להתרחש חוויה אמיתית יותר. ובמחשבה לאחור, הוא בוחר בצד של מזאגליז. הבחירה אכזבה אותי במקצת. נדמה היה לי שהדרך האחרת היא זו שמבטיחה חוויה עמוקה יותר. כמו דמותה של הסבתא, הנמשכת אל הפראי, מסתייגת מן הנימוסים והטעם הממוסד, ומבקשת מגע ישיר יותר עם העולם. אך ייתכן שפרוסט מנסה לומר לנו שגם הפראי אינו מבטיח דבר: לא המרחק, לא החריגה, ואף לא האותנטיות כשלעצמה מובילים בהכרח לגילוי. אולי משום כך הרגעים המשמעותיים ביותר אינם מתרחשים במקום הנשגב או הרחוק, אלא דווקא בתוך המוכר, במקום שבו איננו מצפים להם — ואולי אף בתוכנו.
קראתי לזה “פרויקט” — מילה קצת מגעילה. יש בה יעד, הישג, קו סיום. אולי מילה של רצים. אני מסיימת את הקריאה בספר הראשון בתובנה שהקריאה בפרוסט אינה ריצה. היא קרובה יותר לתרגול איטי, כמעט כמו יוגה או פילאטיס, שבו אין מה להספיק ואין לאן להגיע , אלא רק לשהות עוד רגע בתוך מה שקורה.

בדרך כלל בחופשות החגים או בחודשי הקיץ היינו נוסעים מירושליים למשפחה המורחבת בחיפה. איזה כיף היה לפגוש את הסבתות והסבים והדודים והדודות וכל היתר. אוכל טוב, ים וחוויות נפלאות. אז מרסל פרוסט גם הוא נסע בחופשות כמו כולנו אלא שהוא נסע מפאריז לעיירה קטנה בשם קומברה. למעשה זהו סיפור אוטוביוגרפי של פרוסט מסע אל ילדותו בכפר המשפחתי. הוא מפגיש אותנו עם הסבתא שהיא סוג של נפש חופשיה ועם הסבא ו הדודות ובעיקר הדודה של אימו שהיא מה שנקרה "טיפוס" יחיד ומיוחד ומעניין מאוד. במסעו אל העבר הוא פוגש בשלל דמויות סביב משפחתו והמעגל המשפחתי; בכנסייה, ברחוב ובמפגשים חברתיים.
זהו ספר ראשון מתוך שבעה שמתארים את חייו וחוויותיו ומחשבותיו של הילד שכבר בכפר הבין שבחר להיות סופר.
ברטרוספקטיבה פרוסט מבטא בתאוריו כיצד מתעוררים אצלו החושים לנוכח תמונת ילדות זו או אחרת העולה בזכרונו. ברור לגמרי שפרוסט מאוהב באותו כפר ומלא געגוע לאותם אנשים שעטפו את ילדותו ואותם הוא מתאר באריכות רבה ככאלה שעיצבו את נפשו כאדם כסופר.
שמעתי על הספר הזה רבות אך לצערי, אותי הספר לא הלהיב במיוחד וזאת מאחר שהוא מאוד איטי ומרבה בתיאורים ארוכים ולעיתים מייגעים וביחד עם זאת היו קטעים רבים שמהם נהניתי מאוד.

קשה לי מאוד למדוד ספרים על פי מדד של "ניצול או בזבוז זמן", שכן כל קריאה היא חוויה, גם אם אינה חוויה העונה על הציפיות. אולם במקרה זה, לאור הביקורות שנכתבו כאן לפני, אפתח באמירה ברורה: "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד הספרים אשר קריאתו היתה ניצול זמן באופן הטוב והמדויק ביותר. הזמן אשר הקדשתי לקריאתו רחוק מלהיות אבוד – היו אלה חמישה ימים מדהימים של קריאה וצלילה אל נבכי נפשו של המספר, ובדרך, לפעמים גם אל זו שלי. זהו זמן שלצערי לא ישוב עוד – לא בגלל שאבד, אלא כיוון שקריאת החלק הראשון של יצירת הענק הזו היתה חוויה חד פעמית, אשר ודאי תהיה שונה בקריאה שניה.

החלק הראשון של יצירתו הכבירה של פרוסט מכונה "קומברה" – על שם הכפר בו היה מבלה המספר עם הוריו בעונת הקיץ. עבורו, קומברה היא אוסף של זכרונות ילדות – טעמים, קולות, מראות וריחות, המתעוררים אצל הסופר מחדש, בחוויה חושית חזקה מאוד. כך נחשף הקורא אל טעם העוגיה הטבולה בתה של דודתו, ריחות הפריחה בטיולים, מראה הנהר בכפר – חוויות שמצד אחד הן כל כך אישיות, ומצד שני יכולות לעורר הזדהות אצל כל אחד, בכל זמן, מתוך חוויותיו הפרטיות שלו. הזכרונות, הדמיון והמחשבה הפנימית הם המניעים את ההתרחשות. הקורא נחשף למסעו של המספר לקראת היותו סופר, ואל הדרך חזרה לנקודות בילדותו שבהן הכל התחיל. יש כאן בעצם מסע רוחני, של אדם העובר בתחנות שונות של חייו ובוחן אותן זו לאחר זו, וזו לצד זו, ואת השלכותיהן על חייו. הבחינה החוזרת הזו נוגעת ברגעים שבזמנו אולי נדמו כשוליים או טריוויאליים, אך מבט מעמיק לאחור חושף אותם במלוא עוצמתם. מדהים כמה שרגעים כאלה ואחרים מתוך הילדות משתקפים פתאום באור אחר.

הכתיבה של פרוסט, מראשוני סופרי זרם התודעה של המאה העשרים, היא בעצם עיבוד מחודש לזכרונות הללו, ולא הרבה מעבר לזה. לפיכך, יכול אני להבין את מי שהתקשה להתחבר לספר; מנגד, התיאורים שלו כל כך אמיתיים ואנושיים. הכתיבה התודעתית עוסקת באופן מפורש בתהליכים הנפשיים של אדם בסיטואציות מוכרות. כך למשל, כולנו הולכים לישון בלילה ומקיצים בבוקר, אולם כשרונו הגדול של פרוסט הוא בתיאור נפש האדם בכל אחד מאותם רגעי יום יום: כבר בפתיחה מתאר פרוסט את הרגעים שבין הערות לשינה, בהם לאט לאט המוח משתחרר ונרדם, הנפש נרגעת (או לא נרגעת), החלום מתערבב עם הדמיון והשינה עדיין איננה לגמרי שם; את הרגעים האלה, למשל, ורבים אחרים שכל אחד ודאי מכיר אותם – מיטיב פרוסט לתאר בעדינות ובדייקנות.

תוך כדי הקריאה שאלתי את עצמי האם זהו עוול לקרוא את הספר הזה כל כך מהר. יתכן מאוד שכן – זהו ספר שדורש זמן, ודורש קריאה איטית המאפשרת חלחול ונביטה של הסיפור. ובכל זאת, היו אלה חמישה ימים של מסע תודעתי מהנה, מופלא ומומלץ ביותר.

מרסל פרוסט כתב את האנציקלופדיה הזו ספק על חייו, ספק על חיי מישהו לא ממש מעניין. זוהי סאגה של 3200 עמודים, מהם קראתי את החלק הראשון בן 188 העמודים.

את זרם התודעה אני לא ממש אוהב וזה לא חדש. אבל מה לעשות ולפנינו ספר צלו"י (צריך לסמן וי) לחלוטין, למען ההשכלה צריך לקרוא אותו והמסקנה היא, שאם צריך לקרוא את זה להשכלה, עדיף להישאר אידיוט.

הספר עוסק בימי חייו הצעירים של מי שזה לא יהיה. ילד החווה את חייו במשפחה אמידה, כשסביו, דודותיו וכמובן הוריו גרים כולם יחדיו. כל אלה נמצאים במצב זה או אחר של יכולת אנושית מופחתת, אם מחולי גופני או מחולי נפשי. אולי סתם מנוקשות בלתי מתפשרת.

הספר נפתח כשהילד המספר מצפה שאימו תגיע לחדרו ותיתן לו נשיקת לילה טוב. אין זה עניין של מה בכך ולכן אני צריך לסבול עשרה עמודים שלמים ולקרוא על הנשיקה הזו, שאביו רואה בה סתם טקס וסתם פינוק. לאחר מכן אני צריך לקרוא שני עמודים שלמים על חליטת תה ועוד 15 עמודים על מראה הנהר הזורם לצד ביתו של המספר.

לספר אין כמובן שום עלילה, אין דיאלוגים, אין כיוון ולמעשה אין שום דבר מעניין. צאו וחישבו מה עובר בראשו של אדם המתיישב לכתוב סאגה שכזו והוא צריך למלא אלפי עמודי כתיבה (בעודו שוכב בביתו חולה, כדרך שפעם היו חולים - יש כסף אז לא עושים כלום וכולם מכרכרים סביבך), לגרום לסבל בל יתואר לקוראיו והעיקר להוציא יצירה, שברבות הימים עוד יחשבו עליה כאורים ותומים, כפסגת היצירות, כספר מופת וכך הלאה. אז אני רוצה לומר כאן קבל עם ועדה: המלך הוא עירום ואפילו הבולבול שלו קטן. הנה אמרתי.

אני מודע לעובדה שהספריה החדשה לקחה על עצמה פרוייקט לא קטן, הושיבה את הלית ישורון לתרגם וזה עשה רעש גדול בברנז´ה. בהתחלה היה זה רעש מהתרגשות, אחר כך סתם רעש של נפיחות.

אפילו בתור ספר צלו"י (צריך לסמן וי) המאמץ על 188 העמודים היה מיותר. אפשר בשקט לדלג על עשרות עמודים ומי שזריז בדילוג יכול לסיים את הספר ברבע שעה, ולא נודע כי בא אל קרבו ולא צריך לבוא לשם.

כנראה הבנתם עד עכשיו ששנאתי את הספר, שסבלתי מאוד ושציפיתי שמשהו אכן יתפתח. זה לא קרה. אני מודע לגמרי לעובדה שעכשיו תרוצו בהמוניכם לקרוא את הספר כמו שרצתם לקרוא את "שבת" והעליתם אותו לפסגת המכירות. מה, לא?

בכרך הראשון של יצירתו הכבירה, פרוסט מתחקה אחרי זכרונות הילדות שלו מהכפר שאליו היה בא כל קיץ עם הוריו - קומברה. קשה לי למצוא מילים כדי לתאר את היצירה הזו של פרוסט, אולי אפשר לומר שזוהי יצירה שבה זירת ההתרחשות העיקרית היא בתוך תוכה של הנפש, בתודעה, בזיכרונות, בחלומות, בתחושות.
היכולת התיאורית של פרוסט מדהימה. עמודים שלמים עשויים לשמש כמסירת תיאור מדויק ומרשים של התחושות של אדם שמתעורר באמצע הלילה, ובין ערות לשינה, הוא מנסה לשחזר היכן הוא נמצא. או את תחושותיו שלו כילד שכל עולמו תלוי בשאלה האם הערב אימו תבוא לומר לו לילה טוב ולנשקו, או לא. הכתיבה של פרוסט מתאפיינת במשפטים ארוכים, רצופי הסגרים והערות צדדיות, דימויים, בעיקר מעולם הטבע אבל לא רק, אסוציאציות ועוד אמצעים ספרותיים מתוחכמים, וזאת כדי להגיע לרמת דיוק מרבית של התחושה או המראה שאותו הוא מתאר.
יחד עם זאת בחלק מהקריאה הסתפקתי אם אני קורא פרוזה או שמא זו שירה. היכולת שלו לתאר תחושות, מראות, ניחוחות, צלילים, חלומות, מצבי תודעה, היא מעוררת השתאות. הנה דוגמא קטנה לוירטואוזיות הלשונית המדהימה שבה פרוסט מתאר שקט בעיירת הקיט:
"מזג האויר כה שקט היה וכה רוגע, שבצַלצֵל השעה נדמה כי לא הפרה את שלוות היום, אלא שפרקה מעליו את מה שאצר בתוכו, ושמגדל הפעמונים, בדייקנות רפויה ומסורה של מי שאין לו שום דבר לעשות, פשוט – כדי להפיק ולהגיר כמה טיפות הזהב שנאגרו בו לאיטן ולתומן בלהט השמש – רק סחט ברגע הנכון, את גודש הדממה" (עמ' 168).
הכתיבה של פרוסט כופה את הקורא לקרוא לאט ובמתינות. את החלק הראשון שמכיל פחות ממאתיים עמודים קראתי לאט לאט, לעיתים לא יותר מעמודים בודדים ביום. מאחר וכל חלק ביצירה עומד בפני עצמו נראה לי שאני אקח פסק זמן קטן עד החלק הבא. לקוראים משקיענים הספר מומלץ בחום רב, למי שאצה לו הדרך, קשה לי לראות אותו מתחבר ליצירה הזו.

בעקבות הזמן האבוד חלק ראשון – לא פחות ממעולה!

"לקרוא עוד עמוד
בזמן האבוד
לנגן עוד פרלוד אחד"

נעמי שמר

תמיד חשבתי שנעמי שמר אומרת שתקרא רק עמוד, כי השיר שלה כולו פרידה מהחיים האלה, ואולי לא גומעים אותם בבת אחת, אלא הזמן האבוד זולג מבין האצבעות כמו חול, עמוד אחר עמוד... אבל הנה זיכני הבורא ישתבך לקרוא ממש את המקור מאת מרסל פרוסט ואז, אוהו הבנתי.
מי שמגיע לספר הזה עם שריקת התחלה וסיום, יכול להיפרד ממנו כעת. זהו ספר לגמיעה ממושכת, וכך ממליץ גם המו"ל בהוצאה העברית הראשונה. הספר נפתח בתיאור רב חושי של שרעפי שינה - התעוררות, בהם לא ברור לך בדיוק באיזה חדר ישן אתה, היכן אתה, באיזה הקשר מצוי קיומך. דומה שהספר כולו בוחן זאת מזוויות מגוונות ומנקודות מבט הנעות בין הילד והמבוגר.

אחת האנקדוטות שנשארו איתי מהספר היא הילד המשתוקק לאמו שתבוא להשכיבו לישון בנשיקת לילה טוב, בעודו יודע שיש אורחים ואמו לא תרצה לבוא, וככל שהוא יודע זאת - כך מתגבר אף יותר רצונו שתבוא להשכיבו לישון. ואולי אולי זו ההגדרה, או לפחות אחת מהן, לזמן האבוד.


מיועד למיטבי לכת
חובבי הז'אנר של עמוד - עמוד ולא כריכה אל כריכה

לרוע מזלו של הספר הזה, קראתי אותו לאחר 2 ספרים מופלאים- ארצ'לי של אלזה מורנטה ואיש ישן של פרק. ובכן... אני מתקשה להבין מדוע הספר הזה הפך לאחד מהספרים הטובים שנכתבו אי פעם... אולי בגלל שהפך לפרויקט. בסך הכל מדובר בספר נחמד שמתאר פרק בילדותו של הכותב בביתה של דודתו בקומברו, תוך התייחסות לתיאור הנפשות הפועלות, יחס למעמדות השונים באותה תקופה.. דרך הזכרות ממצב של שינה- כנראה כשהכותב כבר זקן. אני מחבבת את התרבות הצרפתית של התקופה ולכן הספר היה נחמד בעיני, לעיתים אף משעשע... אבל מעבר לכך לא השאיר בי חותם גדול, לעיתים אפילו היה טרחני למדי בתיאוריו... בקיצור לא אמהר לקרוא את המשך הפרויקט, לעת עתה.