****




"שלום גאיז אנד גירלז בסדנה לכתיבה יוצרת! מיי ניים איז ורוניקה רות, נולדתי בשנת 1988, ואני לא רוצה לעבוד שוב אפילו וואן סינגל דיי בימי חיי. קראתי את "משחקי הרעב", אפילו פעמיים (טוב, עשרים ושש פעמים), וחשבתי לעצמי, היי, גם אני יכולה לכתוב כזה! איי אם דה שיט, מאן!

כי מה אני צריכה, פור גאד סייקס? עולם עתידי, אחרי חורבן של מלחמה נוראה (אמרו לי שקוראים לזה דיסטופיה אבל אני לא מתה על מיל

כקוראת ספרי נוער למודת ניסיון ובתור שירות לציבור עליי להתריע מפני מגיפה.
זה התחיל ב"משחקי הרעב", אותו קראתי בהנאה רבה ובלי שום חשד. המשיך עם הספר "אגדה" שקראתי במשך כל הלילה במקום לישון. כאשר קראתי את "הבחירה" על רצפת החנות צומת ספרים (נכון שאני לא היחידה שעושה את זה?) אחד מהקטעים היה כל כך מעורר מחשבה שהפסקתי לקרוא ובהיתי באוויר בחיוך אווילי, עד שאחד מהמוכרים שאל אותי מה קורה.
מה משותף בין כל ס

איך שכחתי לשים אותו ברשימת ה"אוי ויי זמיר" שלי? כשפתחתי אותה חשבתי על מספר ספרים שצריכים להיות בה, אבל איכשהו שכחתי את זה. זה בטח היה רגע מתוק כל כך לשכוח אותו. חבל שנזכרתי.
זה פשוט... נוראי, אוקיי? כמה שטוחים מבוגרים חושבים שאנחנו, שנרצה לקרוא ספר כזה? זה פשוט.... אוי ויי זמיר, זה מה שזה.
ובקיצור- הדמויות נוראיות, העלילה ילדותית ולא מעניינת, הכריכה ובעצם כל מילה נוטפת מקיטשיות ורצון להקיא. אז ל

אתמול בערב הלכתי עם אחי לסרט בסינמה סיטי בראשון
וגררתי אותו לסטימצקי ,
איכשהו יצא שקניתי ספרים @_@
למרות שאמרתי לעצמי שאני לא קונה יותר כלום עד האייקון .
היה מבצע 1+1 אני יכולה לוותר עליו??

בכל מקרה ,הסתכלתי על הספר , והכריכה ממש מצאה חן בעיני,
וגם העלילה אז החלטתי לקנות את הספר ^_^

התחלתי על הבוקר את הספר , וממש חכיתי לחזור הביתה כדי להמשיך לקרוא.
הספר ריתק אותי ונהנתי ממנו מאוד .

אויי לא. פשוט אויי לא לספרות הפנטזיה, לספרות הנוער, הרומנטיקה, ולספרות בכללי.
מה הסופרת חשבה לעצמה? שאם היא תחקה ספר, תוציא אותו, ותגיד שהיא כתבה אותו לפני הספר המקורי, יאמינו לה שזה לא חיקוי?
אבל בתכלס, זה עבד, אחרת הספר לא היה מצליח. כן, זה חיקוי של "דמדומים", כצפוי. אז בואו נעזוב את התפל ונעבור לעיקר.

הספר, בפעם ה-192949.3929 מדבר על נערה שמתאהבת בבחור מושלם, ועל טבעי. ובפעם ה-192949.39291

"סליחה, אתה עובד פה?"
"כן. מה את צריכה."
"יש לכם דפוקים?"
"מה זה דפוקים?"
"נו, אתה יודע, בני נוער."
"אה. למה את קוראת להם דפוקים?"
"כי, אתה יודע. אין להם הרבה שכל. הם יקנו כל מה שתמכור להם. חירטוטים על אהבה, כתיבה עלובה ועלילה גרועה ומחוררת. אין שכל אין דאגות."
"וואלה, לא יודע, גיברת. אני לא כותב, אני רק מוכר קהל יעד. אם את אומרת שהם דפוקים, כנראה את צודקת."
"אני תמיד צודקת. אז יש לך?"
"א

אז, חזרנו לבית הספר. לפחות הילדים והמתבגרים האומללים. אני מניחה שהשאלה "למה?!" עברה בראש של רובנו, אולי כולנו. אצלי היא עברה המון פעמים.
ואני יושבת, בנסיעה במכונית בחזרה מהצפון, מספר ימים לפני תחילת החופש, שומעת ראיון ברדיו עם מנהלת בית ספר מסוים. ואני חייבת לומר, שהיא חייה באשליות. הרשיתי לעצמי לענות על השאלות של המראיין, שכמובן גם כן חי באשליות, את התשובות שבאמת אמורות להיות.

מראיין: "אז, ג

הקטע הכי גרוע בכל כיפור הוא בשבירת הצום, לראות את אח שלי צורח "אני רוצה!" על כל מאכל שני שמגיע לשולחן, והוא בכלל לא צם. זה גורם לי להפוך עוינת ומרירה, בערך כמו שסבתא שלי הייתה אמורה להיות בעקבות האישיות של סבא שלי, שכל הזמן אמר לה "עוד שתי דקות הצום נגמר." וכשעברו שתי דקות, הוא אמר את זה שוב.
האמת שהצום השנה היה סביר, למרות שבשלבים האחרים נראיתי כאילו שאבו את הצבע מהפנים שלי והייתי על סף התעלפות,

זו אחת הביקורות שנכתבות כשעוד לא חזרתי למשתמש הרגיל שלי, אבל הרגשתי חובה לפרוק רגשות ולכתוב ביקורת! אסור לחשוף לקוראים תמימים ואומללים את הזוועה הזאת! [דרך אגב, אחד הקוראים התמימים הוא סבתא רבא שלי בכבודה ובעצמה [?]. סיפור ארוך אך אמיתי.]

כן, זוועה.

אין לי מושג מאיפה הגיעו הביקורות האוהדות.


אני זוכרת את היום שבו התחלתי לקרוא את הספר: שבת כלשהי, אני חולה וקוראת את הספר שלקחתי מהספרייה. א