יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב', עולים שוב ושוב בשיח היום יומי של ישראל 2015 - אני קורא את הספר הזה, שעורר המון רעש בצאתו לאור לראשונה בברה"ם בשנת 1967, ושחלקים רבים ממנו צנזרו ונשמטו על ידי המשטר הסובייטי (שמו העברי של הספר המצונזר: 'השטן ממוסקבה'), ורק 32 שנים לאחר מכן, בשנת 1999, יצא לאור לראשונה בישראל בעברית הנוסח המלא והלא מצונזר של הרומ

"יצירת מופת"..זו ההגדרה המתאימה ל"אמן ומרגריטה" שמיכאיל בולגקוב שקד עליה במשך 14 שנים עד ימיו האחרונים.אפשר לומר היצירה של חייו ושל ברית המועצות כי היא נכתבה בתקופת השיא של הטרור הסטלינזם של שנות ה-30 והפכה לסנסציה ספרותית ספר קאלט ברוסיה- וספר פולחן בכל העולם וגם בישראל.

זהו רומן סאטירי בה בולגקוב מצליף בחברה הרוסית ללא רחם,אומנם בהומור אך בהרבה ציניות האופיינית לו בכל יצירותיו ובאומץ רב,הוא

את ביקורתי על הספר הזה אני מושך די הרבה זמן, גם כי אני לא בטוח שעיכלתי לגמרי את כל רבדיו, אבל בעיקר בשל חרדת הקודש העצומה שאוחזת בי, בכל פעם שאני בכלל מעיז לחשוב בכיוון של לכתוב משהו על היצירה המונומטלית הזו ו/או על מחברה הגאון-חצי-אלוהים מבחינתי - פיודור דוסטויבסקי... (במוחי מתנגנת כל הערב נעימת הפתיחה של היצירה "כה אמר זרטוסטרה" מאת שטראוס...).

כי בואו נהיה כנים לרגע ונניח את כל הקלפים על הש

החטא ועונשו + תקופת מבחנים = 40 יום בלי אף סקירה של זשל"ב





***


כל אחד סוחב איתו חטא קטן
חטא קטן חטא קטן
כל אחד סוחב איתו חטא קטן
חטא חטא חטא חטא...


כולנו סוחבים חטאים קטנים. ובעצם, מי לא? לשקר לאמא ולאבא, לפתוח שקית ממתקים בסופר ולזלול חלק ממנה מבלי לשלם, אפילו עצם זלילת המתוקים היא לפעמים חטא קטן בפני עצמו (חטא טעים אמנם, אבל גם לא כל כך בריא, אך עם זאת גם נסלח אם עושים אות

אני לא אכתוב סקירה על "האמן ומרגריטה", אלא על חווית הקריאה שלי בספר.
את "האמן ומרגריטה" ואת "השטן במוסקבה" (הגרסה המצונזרת והמקוצרת שהוברחה בסוף שנות השישים למערב) קראתי שבע או שמונה פעמים, ואני נשבעת בזאת שאני לא מגזימה. אילו יכולתי לצרף כאן תצלום של העותק האומלל-למראה שברשותי, היתה זאת עדות נאמנה. אף על פי שעל המדפים של ספרייתי המטופחת והמפוארת יש כל-כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי בפעם הראשונה, פע

ברוסיה הקומוניסטית בחיתוליה, ישנו סופר שלמרות כל הביקורת הנוקבת נגד יצירותיו, החרם נגדו, ההשמצות, כותב יצירה מדהימה, שנונה, הומוריסטית ונוקבת.
אומנם הספר לא ראה אור בימי חייו של בולגקוב, הוא ייזכר לעד כאחד מטובי הסופרים הרוסים והיצירה בסוף אכן תזכה לפרסום שלו הייתה ראויה.

מה רק לא תמצאו ברומן הזה - הומור, דת, רומנטיקה, הרפתקאות, תעלולים, מלחמה בין טוב ורע, שיגעון.

העלילה מתרחשת במוסקבה של

השטן וכנופייתו מבקרים במוסקבה בשנות ה - 30 של המאה הקודמת. ואכן, אין מקום (וזמן) מתאימים יותר לשטן: רוסיה של סטאלין, קומוניזם, זכויותיהם של מליוני בני אדם נרמסות ברגל גסה והגישה הרודנית של המשטר מחלחלת למטה: כל אחד יכול להשתרר על מישהו נמוך ממנו בדרגה, ו"ממונה" או "יושב ראש" הם אלוהים ל"אזרחים", בקיצור - חממה לשטן.

הספר הוא סוג של פנטסיה. הוא מתאר את כנופייתו של השטן בזמן הווה ואת סוף חייו של י

לפני שנה בערך התרסקתי במדבר הצחיח של השטן ממוסקווה, השתעממתי ופיתחתי איבה סמויה לנודניק שחושב עצמו השטן שבא להציק משעמום גדול את אושיות התרבות של מסקווה. לא כתבתי סקירה על אכזבתי הגדולה, אך נצרבה בזכרוני ההמלצה החמה של ליאור לא לוותר ולקרוא את האמן ומרגריטה. צ'יק צק כעבור שנה בחשש רב לקחתי לי את הספר בספריה ומצאתי את עצמי על ספסל ברחובות מסקווה לצידו של ברליוז האומלל.
כעבור מספר פרקים בער

טוב אז לכתוב ביקורת על כתיבה של ז'בוטינסקי זו יומרנות ששמורה לגדולי המבקרים...ולשמחתי איני אחד מהם.

אחרי לבטים החלטתי לשרת את הספר ולכבד את אחד מהאבות הרוחניים הגדולים של הציונות המדינית המודרנית.

לקחתי את הספר יותר בגלל ז'בוטינסקי מתוך הערצה לדמות המדינאי והמנהיג ופחות לסיפורו של שמשון. אודה שניסיתי לגעת יותר באישיותו של הכותב , בדיאלקטיקה התקופתית בהלך המחשבה...בהשקפות האותנטיות שלו ולרגש