מי שנותן לאזרחים נשק כדי לצוד בעלי חיים תמימים דרך כוונות משוכללות ממרחק של מאות מטרים, צריך לשלם מס. מס דם. מס אדם. וזה המס.
סגן נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'ארד (דיק) צ'ייני, קיבל פטור מהמס הזה, וחבל. בתאונת הציד שלו היה רק פצוע אחד. איזה דיק. חבל שהוא נשאר בחיים כדי לספר על זה.


חייבים לדבר על קווין
1. עם פסיכולוגים
2. עם פסיכיאטרים
3. עם מגרשי שדים
4. עם מוציאי דיבוק
5. עם גלאי פסיכופתים
6.

רציתי לקרוא זמן מה. לא לגמרי מה שציפיתי ולעתים כמעט ויתרתי. מעורר אנטגוניזם וככל שמתקדמים הינו קשה, מטריד ועוכר שלווה.
בעיית מפתח מבחינתי בגינה נטיתי לוותר מדי פעם היא גבב פרטים מייגעים. 500 עמודים בהם אווה המספרת ואמו של קווין מרחיבה ללא סוף על עבודתה בתיירות וטיסותיה בעולם, הבית שקנו, משפחתה, שיחות סתמיות ומה לא. עמודים רצופים על כלום שעל חלקם עברתי ממש מהר, מיעוט חלוקה לפסקאות המקשה יותר. חפרנ

במידה רבה של אי נוחות אני משתפת את הרגשתי לגבי חייבים, מפני שלאחר שצלחתי את הספר עד תומו מסקנתי היא :לא. לא חייבים, בהחלט לא.
עלי להסביר את דברי, למרות שאני צופה ריקושטים בתמורה.

הנושא אותו בחרה ליונל שרייבר טעון ומעורר חרדות ופחדים בכל אדם, ובעיקר בכל הורה. לכן הרעיון שהגתה להציג את הסיפור מנקודת מבטה של האם הוא בהחלט מיוחד ולא צפוי.
אבל הכתיבה נשמעת מאולצת, ובמקרים רבים חסרת אמינות עד כדי כ

"חייבים לדבר על קווין" עלה פתאום לכותרות, גם כאן וגם באתרים אחרים, בעקבות הסרט שיצא על פיו, שגרר כמובן הוצאה מחודשת עם כריכת הסרט. לא ראיתי את הסרט וגם אינלי כוונה כזו, והספר שקראתי הוא בהוצאה הישנה בתרגום צולע במקצת.

היה לי מאוד קשה לצלוח את הספר, משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא התוכן הקשה של הספר. הסיפור ידוע: ילד שנולד עם סוציומטיות מובהקת, שונא את כל העולם ולא נמנע מהלפגין את תיעובו לחברה ש

עוד על "חייבים לדבר על קווין" מאת ליונל שרייבר
כתב: משה מאלר

קראתי את ספרה
ליונל שרייבר – בחרה לה שם של בן.
"חייבים לדבר על קווין".
קראתי. . . ובכיתי.
דמעותיי טרם יבשו.
כתמי הצבע שהותזו בידי ילד מופרע
המבקש את רוגזת אמו להתריס באופן משווע
ומשדר לכולם יחס מזעזע.
חייבים לדבר על קווין.
כי זה הזכיר לי את כתמי הצבע המופרעים
שהתיז גם בני.
עצמי ובשרי.
מרח כתמי צבע חולים צועקים משוועים
כא