המסע אל החופש הוא המסע הלא ייאמן של מסעב חסן, בנו של יוסף חסן ממקימי החמאס, בנבכי הביורוקרטיה האמריקאית. הספר הזה הוא כמובן ספר ההמשך ל"בן החמאס", שעסק במסעב המשת"פ והמרגל לטובת ישראל, ומפעילו הקפטן לואי.
בספר השני אנו מגלים את העזרה שקיבל מהשב"כ וכך מגיע מסעב לארה"ב רק כדי לגלות שהוא מועמד לגירוש מיידי משום שציין "כן" בשאלון בו נשאל אם היה חבר בארגון טרור. מצמית, מרפה ידיים, מעורר חלחלה, אבל ארה

האורחת האחרונה / ג'ייסון רקולאק

תכירו את פרנק ז'וטובסקי, אלמן אשר בתו היחידה, מגי שניתקה עימו את הקשר לפני 3 שנים, מתקשרת אליו במפתיע ומזמינה אותו לחתונתה. פרנק מאושר כל כך לשמוע שוב ממגי. הוא היה בטוח שבשל החלטותיו מהעבר, היא לא תרצה לראות אותו שוב לעולם. אבל היא זו שיזמה את השיחה ועוד בישרה לו חדשות כל כך משמחות.

כשפרנק נוסע לפגוש את בתו, את הארוס שלה ואת בני משפחתו הוא מגלה שמדובר באחת המשפחו

מי לא מכיר את דניאל סטיל? סופרת אמריקאית ממוצא יהודי שכתבה כל כך הרבה רומנים שהפכו לרבי מכר.

"הדירה" הוא ספר כיפי שמתאים לחופשה, מה שנקרא אצלי "קנ"ש", כלומר קראתי, נהניתי, שכחתי. הוא מתרכז בארבע רווקות צעירות שחיות יחד בלופט ישן בהלז קיצ'ן שבניו-יורק, ומזכיר תקופה סטודנטיאלית.

מי הן ארבעת הצעירות הללו?

קלייר קלי-מעצבת נעליים ב"ארתור אדמס". היא לא בדיוק אוהבת את עבודתה ומרגישה מאוד מת

מספר חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא, אי שם בשנות התשעים, פגשתי חייל מילואים שסיפר לי על הרפתקאותיו באלסקה. עד אז הרבה לא ידעתי והתעניינתי באלסקה אבל סיפוריו על עבודה בספינות דגים ונופים בתוליים שבו את דמיוני, ומכיוון שמועד שחרורי התקרב והגעתי למסקנה שהרומן שלי עם צהל הסתיים ושעלי לעזוב ולברוח מהר ככל הניתן אז הרעיון להגיע לאלסקה ולהתמקם באיזה ערוץ שופע במים, שם אוכל לשבת כל היום ולדוג דגים ולשחרר אות

#
קימברלי ברובייקר ברדלי – ששמה כמעט ארוך יותר מהספר – עשתה משהו שבדרך כלל אני מתעבת: ילידת אינדיאנה, שחיה היום בטנסי, כתבה ספר על פינוי הילדים מלונדון לאיזורי הכפר באנגליה, בתחילת מלחמת העולם השנייה. הספר "הכיתה המעופפת" שקראה בילדותה שימש לדבריה כהשראה לסיפור.

לרוב אני לא סובלת סופרים המאמצים להם נושא מעניין שאין להם שום קשר אליו, וכותבים עליו ספר. עושים את זה בשנים האחרונות בנושאי מלחמת הע

#
מהגרים, כך נראה לפעמים, הם הרוב בעולם היום. אוכלוסיות שלמות נעות ונדות, מחפשות חיים טובים יותר. אנשים עוברים מיבשת ליבשת, ממדינה למדינה, מוכנים לספוג עלבונות וקשיים, לחיות בשפה זרה בתנאים קשים ובלבד שיבטיחו לילדיהם חיים טובים יותר משלהם, חיים כמו שרואים בטלוויזייה האמריקאית, המשודרת בכל פינה בעולם, ומשכנעת את כ-ו-ל-ם שיש זהב ברחובות באמריקה. רבים מהמהגרים מגיעים מאפריקה – היבשת הנחשלת שלמרות אד

סיפרתי לכם שאני עושה דיאטת ספרים חסכונית. לא קונה ספרים חדשים, ומנסה לעומת זאת מאה עמודים באוצר הספרים שנטשתי משום מה בהתחלה. אם אחרי מאה עמודים אחליט שהנטישה מוצדקת, אנטוש לתמיד. הספר הזה הוא אחד מהם.

מקיואן הוא סופר מעולה, הרבה יותר ממעולה. הוא סופר וירטואוז, שספריו הם בעלי ערך מוסף והוא עורך מחקר ראוי לפני כל ספר.

אבל, יש פה אבל גדול, כל שורה היא פנינה ספרותית, אבל למי יש כוח לכל כך הרב

אחד הספרים ההיסטוריים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. בורומה בחר בסוף המלחמה כנקודת המוצא שלו, וחשוב מזה - הוא מתמקד באירועים ש"אחרי המלחמה" כשהוא מעלה את השאלה "איך קמים מאירוע נורא וארוך כזה"? ובעיקר - מה עובר על האנשים והאומות. גם המנצחות ובוודאי שאלו שהפסידו. לכן הספר מעניין כל כך. זו זווית חדשה (לפחות בשבילי) ויש שם מידע שלא הייתי חשוף אליו. מעורר מחשבה.. ובעיקר - איך עבר עם כמו העם הגרמני, מעם

"הודו - פסטיבל של צבעים" הוא ספר צילומים גדול יחסית (פורמט ריבועי של כ 25X25) הבא להראות את הצבעוניות של הודו במגוון תחומים וכולל פרקים, כגון: דלתות ומעברים, קישוט, פרחים, בזאר, בעלי חיים בכל מקום, נשים בעבודה, סארי נצחי, קרמיקה, תכשיטים ועוד. הוא נכתב על ידי היסטוריון האמנות מיטשל קרייטס ועל ידי אמיטה ננג'י. הצילומים הם של מלבה לוויק (Melba Levick).

כל פרק פותח בעמוד מידע המביא הסבר כללי עם הק