ביקורת ספרותית על המלחמה שהצילה את חיי מאת קימברלי ברובייקר ברדלי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 29 בדצמבר, 2020
ע"י yaelhar


#
קימברלי ברובייקר ברדלי – ששמה כמעט ארוך יותר מהספר – עשתה משהו שבדרך כלל אני מתעבת: ילידת אינדיאנה, שחיה היום בטנסי, כתבה ספר על פינוי הילדים מלונדון לאיזורי הכפר באנגליה, בתחילת מלחמת העולם השנייה. הספר "הכיתה המעופפת" שקראה בילדותה שימש לדבריה כהשראה לסיפור.

לרוב אני לא סובלת סופרים המאמצים להם נושא מעניין שאין להם שום קשר אליו, וכותבים עליו ספר. עושים את זה בשנים האחרונות בנושאי מלחמת העולם השנייה, בדגש על סיפורי שואה, שמספקים חומר שאינו נגמר לסיפורים מהדמיון.
שתיים הן נקודות זכות של ברובייקר ברדלי: כתיבתה טובה ומשכנעת והיא לא בחרה לספר סיפור שואה... מצד שני היא ניסתה לתפוס מרובה בספר הזה, וכשלה בקצוות.

איידה וג'יימי חיים עם אמם החד-הורית באחת משכונות העוני של לונדון. איידה היא ילדה בת כעשר, שנולדה עם רגל קלוטה. היא דחויה על ידי אמה המתביישת במומה ואינה מאפשרת לה לצאת מתחומי החדר בו הם מתגוררים. היא המטפלת באחיה וסובלת בשקט פחות או יותר את התעללות האם והרעב הקבוע. כאשר מפנים את הילדים מלונדון היא בורחת ונשלחת עם שאר הילדים לאיזור הכפרי, ומגיעה עם אחיה לטיפולה של רווקה משכילה שהילדים נכפים עליה. מכאן, כמובן מתחיל סיפור של התמודדות והעצמה.

הספר הזה סובל מסוג של פיצול-אישיות. איידה מספרת את הסיפור באופן משכנע באמינותו, מתארת את חייה האומללים עד שהגיע לכפר הקטן בקנט, ואת החיים הקשים שהיא מעבירה את האשה אצלה היא ואחיה חיים. מהצד השני, אם זוכרים את התקופה המדוברת – קשה להניח שחלק מהדברים המתוארים בסיפור יכלו לקרות. במובן של הפרטים העושים את הסיפור, ברובייקר ברדלי לא הצלחה למנוע צרימות רציניות. אבל אם מתעלמים מהתקופה ומהמצב – אפשר לקרוא את הספר בהנאה ולהזדהות עם הגיבורים.

הספר זכה במדליית ניוברי – שהוא פרס ותיק לספרות ילדים אמריקאית. עד שהבנתי שהוא זכה בפרס הזה לא חשבתי שזה ספר נוער. אמנם אין בספר שום תיאורי-מין ולכן – כמו שכתבה עליו אחת המבקרות באינטרנט – הוא מתאים לילדים... מצד שני דמותה המפלצתית של האם המתעללת, חיי הילדה שמתעללים בה, מורה הקושרת את ידו השמאלית של ילד איטר כי איטרות היא מסימני השטן, אינם נראה לי סיפורים ילדותיים במיוחד.
בשורה התחתונה – ספר קצר, קריא ומעניין, שאם לא היה נטוע בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אמינותו היתה משתפרת והעניין בו לא היה נפגם. מה שכן היה נפגם הוא שמו, המדגים איך אפילו מלחמה יכולה להציל חיים, תרתי משמע.


0


30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, Tamas באיחור מה...
לדעתי צריך להיות איזה קשר רגשי של הסופר לנושא ספרו. הוא לא בהכרח צריך לחיות את הנושא, אבל תחקיר לבד בלי קשר רגשי יוצר סדרות של ספרים "דידקטיים" מסוג ספריהן של ג'ודי פיקו, האנה או מויס.
Tamas (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
מעניין מה שכתבת. ומסכימה לעניין האינפלציה בסיפורי שואה. אבל מהו קשר של סופר לנושא בעיניך? האם תחקיר שעושה סופר לנושא של ספרו, שאין לו קשר אליו, פוסל את הספר?
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, בת-יה.
לזכותה של הסופרת ייאמר שהרקע נראה מתאים. הצרימה שהרגשתי שייכת לגישות חדשניות יותר בהתייחסות לילדים ולהתעללות בהם ואף בגישה הכללית לילדים, שבשנות הארבעים של המאה הקודמת היתה שונה בתכלית מהמקובל היום.
בת-יה (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
רומן היסטורי שלא נאמן לתקופתו ראוי שישאר במגירה.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
פְּסֶבְדוֹן תודה רבה.
אתה צודק. בסיפורי האגדה של פעם - במיוחד בסיפורי האחים גרים, מקס ומוריץ ועוד - מסתתרות המון זוועות. אבל אלה "זוועות אגדתיות" שלא מצופה שילד מן הישוב יתקל בהן. ההתעללות בספר הזה היא מציאותית מאד וזה, אני חושבת, הוא האנטי תזה לסיפורי ילדות.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, חני.
פְּסֶבְדוֹן (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
אני נמנה עם אלו הטוענים כי אימה, זוועה, ורוע אנטי-נוצרי, הם מרכיבים חיוניים לכל סיפור ילדים מצליח. את קביעתי זו אני מבסס על סרטי דיסני הקלאסיים, אשר רובם מכילים סוג כזה או אחר של טרור רגשי. ראו ערך פינוקיו, במבי, שלגייה, דמבו, מלך האריות...
Pulp_Fiction (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
סקירה טובה. נשמע מעניין.
אם כי לא כספר שיגרום לי לרוץ לקרוא אותו.
חני (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה יעל. כן נוטות גם אצלי ברשימה.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
חן חן, דן.
לעניות דעתי סופר שאין לו קשר כלשהו לנושא - יתקשה להעביר לקורא הרגשה של אותנטיות. לא קראתי את "נוטות החסד" אבל אם הוא בעל עוצמה כפי שהבנתי - הסופר בוודאי הוא "בעל עניין" מעבר לקריאת תקציר בוויקיפידיה.

אני לא נוטה לפרט פרטים מהעלילה בביקורת, אבל באותה תקופה היה יחס שונה מהיום לילדים, לחריגים וגם לבעלי-מום. לא סביר שמגיעה ילדה בת 10 עם מום לא מטופל שאינו מאפשר לה ניידות כשכל חייה עד כה היו בחדר מלוכלך ללא קשר עם אנשים אחרים - שלא לומר בלי לדעת קרוא וכתוב - ומצליחה להתחבר עם בתה של האריסטוקרטית המקומית, לעזור לסיס בעבודה קשה ולהתקבל אצל אנשי הכפר שאינם חובבי ילדים זרים דווקא.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, פרפ"צ.
מסכימה.
yaelhar (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, מורי.
בבקשה.
דן סתיו (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
YAELHAR הביקורת היפה והמעניינת שלך מעלה שוב את השאלה האם על סופר להיות עד, או להיות נטוע ברקע ובזמן העלילה אותה הוא טווה, כדי לבנות סיפור אמין. אני לא יכול שלא לחשוב על יצירתו המונומנטאלית של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד" כאחת המעמידה, למצער, סימן שאלה על הכורח הזה. הואיל ולא קראתי את הספר ואינך מציינת זאת בביקורת שלך לא הבנתי מה צורם לך בתיאור החיים באותה עת. מניח שהחיים בכפר שונים לחלוטין מהנעשה בעיר ובוודאי בלונדון.
פרפר צהוב (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
נראה שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין לקרוא סיפור אמיתי של סופר שחווה על בשרו את הפינוי מלונדון.
מורי (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
תודה על האזהרה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ