אלכס פורטנוי מספר באופן מפורט ויסודי את סיפור חייו, כשהוא יושב על ספת הפסיכולוג, ושולח אותנו אל עברו כילד יהודי להורים יהודים באמריקה, במטרה להבין איך הפך מהילד המצטיין והמוצלח לחולה מין אבוד וחסר תקנה, מאונן כפייתי שמבזבז את חייו והפוטנציאל האדיר שלו, שלא מסוגל להתמסר לחיים הבנאליים שהוריו שואפים עבורו ובעיקר לעמוד בציפיות המאוד ברורות שלהם, בעיקר של אמא שלו שהיתה לו לדמות משמעותית וחשובה בחייו,

אני מתאר לעצמי (סתם : אני יודע) שהספר ומחברו היו, בזמן הפרסום וגם קצת אח"כ, נושא מרכזי לוויכוחים, דיונים וקונטרוורסאליות מרובה, בעיקר כי -מה לעשות- החברה המערבית ובפרט זו האמריקאית, קהל היעד המיידי, היו בלייט סיקסטיז, למרות "שיער", "וודסטוק" ושאר מיצגיהם של "ילדי הפרחים", מסגרות לגמרי פוריטניות שלא לומר מוסרניות וצדקניות. גם כיום הן נותרו כאלה במידה לא מבוטלת. ברור לי גם, כמעט ללא צל של ספק, שפילי

אלכס פורטנוי הוא צעיר אמריקאי נאה ומבריק, עורך דין מצליח, ומחזיק במשרה רמה ומכובדת בעיריית ניו יורק. לכאורה כלום לא חסר לו. אז למה הוא לא מוצא רגע של שלוה ואושר בחייו? מה מעיק על פורטנוי, השוכב ומיבב על ספת הפסיכיאטר שלו?
רק שני דברים , שכנראה יעיקו עליו עד סוף חייו - אבא שלו ואמא שלו.
לא, אלכס לא סובל ממחסור באהבה הורית. להיפך. ג'ק וסופי פורטנוי מאוד – מאוד אוהבים את הבן שלהם. יותר מדי.

****


ברצינות?! לכתוב בשער את שם הספר כשהיו"ד של "פורטנוי" היא זין, כאילו ישבנו בשירותים צבאיים וליד כתוב "עד מתיי מסייעת 07'"? קאם און.
אלכסנדר פורטנוי, פוץ יהודי, שוכב על ספת הפסיכולוג ופורש לפניו את מסכת חייו הכוללת, ובכן, את כל מה ששמענו כבר מיליארד פעם על מה זה להיות יהודי בארה"ב, היחס האמביוולנטי לגויים (בד בבד עם הכמיהה אל חייהם מלאי הפיגולים, הזימה והחופש), האם היהודיה המסרסת והאב היה

כשלקחתי את הספר, אמרה לי הספרנית : " אל תתן את הספר לבן שלך לקרוא" , ועשתה מן כזה פרצוף.... (הבן מגיע לפעמים להחליף ספרים איתי).

שאלתי אותה - מה כבר יש בספר ?
והיא המשיכה לעשות פרצוף של פולניה שיודעת על משהו גס ונורא ולא יכולה להגיד.

זה היה מוזר, אבל לקחתי את הספר בכל זאת.

העמודים הראשונים הספיקו להמחיש לי למה פיה נאלם דום (גם פי התעקם קלות). אבל המשכתי לקרוא - ונוכחתי לדעת שבסופו של

ספר מצחיק בטירוף. למרות שנכתב לפני יותר מ 50 שנה הוא נועז ביותר בפתיחותו, בהומור
השנון של הסופר היהודי אמריקאי פיליפ רות ז"ל. הספר מתאר את שלל התסבוכות הנפשיות של
יהודי אמריקאי צעיר שגדל בבית יהודי מצוי עם הורים מסרסים ומבגרותו הוא שטוף זימה ותאווה
מינית בלתי נדלית שאותה הוא מתאר בהומור מעולה. כיוון שראיתי גם את הסרט לפני יותר מ 40 שנה
אין ספק שבמקרה הזה הספר טוב בהרבה מהסרט. למי שרוצה לה

קראתי את הספר לפני שנים רבות, ולא הצלחתי לסיים אותו. לא הצלחתי כנראה לעכל את הבוטות, הסטייה, הראייה הכל-כך שיפוטית של הכותב את סביבת התבגרותו היהודית-אמריקנית. עכשיו, ניסיתי שוב. הספר הוא פנינה ספרותית. הדמיון, האסוציאציות, כושר הסיפור והשפה גורמים לחוויה ספרותית של הקורא. מומלץ. גם למי שניסה בעבר ונסוג

היידישה מאמא שלי היא בכלל עיראקית. אבל נראה שלא משנה מה המוצא, זה עובר בגנים של היהודים. אחרי שאח שלי התגייס לצבא (ואני עוד מעט אחריו), מכבש הלחץ עבר ישירות אליי. מה שלפני העברתי בנפנוף יד נונשלטי וב"די כבר, אני לא רוצה להתקשר למיטב, לא רוצה להיפגש עם קצין מיון, לא אכפת לי כבר" פשוט לא עוזר. אמא לא מרפה. בלשון העם- נודניקית. אבל אולי זה חלק מלהיות אמא, לדאוג לטובת הילדים וכו', אפילו שהם אומרים מיל

"מה מעיק על פורטנוי" מכיל לא מעט הברקות מילוליות של רות לגבי מין, הורים, הקיום היהודי כמיעוט באמריקה, היחס לדתות ולליברליזם אבל הסך הכל, בעיני, אינו מגיע לגבהים של יצירותיו המאוחרות כגון "הרוח יוצא", "זעם" ו"כלאדם".

שלוש סיבות עיקריות הניעו אותי לקרוא את הספר הזה: האחת, זכרון נעורים אודות ההתלחשויות לגבי "ספר זימה" כשאך זה יצא לאור. השניה, למעלה מ-40 שנים ארוכות אחרי, לאחר שקראתי את ספריו המאו