המון זמן לא כתבתי שום ביקורת, וטוב לחזור לזה עם ספר כל כך מתוק.
בחודש האחרון קראתי בדבקות את סדרת אן שרלי. לא יודעת מה עבר עליי. במקרה נפלתי על הספר הראשון – שאותו השאלתי רק כי קראתי אותו לפני מיליון שנה כילדה, ונתקלתי בו בהוצאה חדשה – והוצאות חדשות זה תמיד טוב. ואחר כך לא יכולתי להפסיק. קצת כמו הקטע של הארי פוטר, רק ש:

א. העותקים שלו מחכים לי על המדף כל פעם לפי סדר כרונולוגי, ואני לא צריכה

אי שם בחופי אנגליה, על פסגת צוק שנושק לגלים, ניצב לו בית נטוש זה שנים (אפשר לדמיין בית רפאים).
"אשדאון" – בית רחב מידות, מרובה חלונות, שלוש קומות – ומן החלונות משתקפים נוף הגלים, רחש וריח הים ואפשר כמעט לחוש את ריח המלוח של המים. ו..הדיירים בבית הקסום הזה - הנאים השכנים זה בעיני זה?

סיפורנו עוסק ב"אשדאון" בשתי תקופות שונות:
בעבר (1983-4) בית הרפאים נרכש ע"י האוניברסיטה והפך למעונות הסטודנטי

את ספרי האסופית קראתי מהסוף להתחלה.
כשאני אומרת "הסוף" אני מתכוונת לשלישי, שהיה האחרון שתורגם בתקופה בה קראתי את ספרי האסופית.
בחסות הספריה שלנו, שהיתה דלה למדי, ובה למדתי לקרוא לפי הסדר הכרונולגי בו מצאתי את הספרים ולהשלים פערים בעזרת הדמיון ובדיעבד, התחלתי מהספר השלישי וחזרתי אחורה בזמן (לפעמים באופן מאוד ממשי - בחזרה לתרגום מיושן במיוחד).
במקום לראות את אן גדלה, צומחת, להיפרד מאנשים שמתו (הו

פעמים בן אדם נוסע אל מעבר לים ומוצא כרי דשא ונופים וחוות כאלו ואחרות. הזר והלא מוכר מקבל צורה מטושטשת, מתחדדת לעתים וחוזרת ומתערפלת.
בהסתכלות על כל פרט ופרט סביבו הוא רואה איך כל מה שהוא חושב מאבד צורה, איך עדשת היקום לא מסוגלת להתפקס עליו, איך הוא קטן וגדול וחסר צורה ומלא חיים.

ובדרך יש חוות כמעין נמשים על קצה העולם, מפוזרות על שולי התודעה בניסיון להתקיים. זו החכמה שלהן, הרי, לא לעשות דבר מלב

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד

עוד לפני הספירה, בתקופת veni, vidi, vici של יוליוס קיסר, ההיסטוריה נכתבה בידי המנצחים. נפוליאון בונפרטה כינה אותה "אגדה שהכל הסכימו עליה", וגם בתקופה המודרנית וינסטון צ'רצ'יל היה משוכנע שההיסטוריה (his-story) תהיה אדיבה כלפיו כי הוא זה שמתכוון לכתוב אותה.
לכן, אין זה פלא שמתגלות פשלות היסטוריות כאלה ואחרות אך יש מקרים שבהם his story, הסיפור של..., שהיווה בסיס לכתיבת דפי ההיסטוריה הינו משולל כל

קבוצה של סטודנטים בגילאי ה - 20+, אשר חיה במעונות, מנהלת אורח חיים סטודנטיאלי אופייני לגיל ולמקום: לצד הלימודים הם חווים אהבות ראשונות, אכזבות, מפגשים חברתיים בבר המקומי, וויכוחים אידיאולוגיים בנושאים שונים, חלומות לעתיד…
אלא שיתברר שהטיפוסים המתוארים אינם שגרתיים כלל ועיקר.
הסיפור נמסר בשני מישורי זמן: לצד תיאור החיים במעונות, מתוארים החיים של כל אחד מחברי הקבוצה, 12 שנים קדימה: מה קרה לכל אחד

הרבה זמן לא כתבתי כאן ביקורת, והרבה זמן לקח לי לקרוא את הספר הזה, אז נפל הפור על הספר הזה להיות הבא בתור להישפט בביקורת הספרות שלי, סובייקטיבית ככל שתהיה.
מדובר בספר שכל כולו מתרחש בתוך חדר בית חולים פרטי, בו שוהה הבלש האומלל לאחר תאונת עבודה כלשהי, ובו הוא מבלה את רוב זמנו בשכיבה על הגב, בהייה מתמשכת, והסקת מסקנות מתקדמות על מהלכי ההיסטוריה השונים עליהם הוא קורא, על מנת לפתור תעלומה בת כמה מאות

הנה סיימתי את הספר הרביעי בסדרה של האסופית והפעם העלילה הייתה שונה משאר הספרים. הספר הוא כבר לא על אן הילדה או הנערה אלא על אן האישה הנשואה, אן האמא.

גם בספר הזה מונטגומרי לא איכזבה וסידרה עלילה מעניינת במיוחד עם דמויות נפלאות שגורלם ניקשר עם גורלם של אן וגילברט, אך למרות זאת היו נורא חסרים לי חברי הילדות והנעורים של אן, אך זהו שיקוף ישיר של החיים שגם בהם פעמים רבות נמצאים הרבה פחות בחברת חברי