“על ספרים ומְסַפְּרִים על ספרי הילדות עליהם גדלתי משה מאלר מְסַפֶּרֶת סיפורים מיוחדת במינה היתה אמי. כל אימת שקראה בפנינו סיפור, היינו מרותקים, אפילו היה זה סיפור ששמענוהו זה מכבר, שוב ושוב, מעולם לא נמאס לנו, כילדים, לשמוע את הסיפור מחדש מפיה של אמא. כושרה הרֶטוֹרִי, בליווי מִימִיקָה והבעות פנים, מבטי עיניים ותנועות ידיים, עשו את סיפוריה לחווייה של ממש עבורנו. לדעת לספר סיפור – אומנות בפני עצמה היא. לא בכדי נהגו לומר שמורה מעולה צריך שיהיה בעל כשרון משחק, כושר דרמטי. מהסיפורים האהובים עליה, שהיו שגורים ומוכנים בפיה עבורנו בכל עת, ואהבנו לשמעו מפיה עוד ועוד, היה "דג הזהב", סיפור ילדות רצוף מסרים ערכיים וחינוכיים בגנות החמדנות ובשבח הכרת הטוב. ["דג הזהב" - אגדה שנכתבה בידי אלכסנדר פושקין על פי עלילה של האחים גרים. הסיפור הוא על דייג זקן ואשתו, עניים מרודים החיים בבקתה קטנה ורעועה. יום אחד עלה בידי הדייג הזקן ללכוד דג זהב. הדג מתחנן על חייו ומבטיח למלא את כל משאלותיו בתמורה לחירותו. הדייג לא ביקש דבר מהדג ושחרר אותו ללא תמורה. כששב הביתה וסיפר על כך לאשתו, דרשה ממנו האשה לחזור אל הים ולדרוש מדג הזהב שוקת חדשה, במקום השוקת השבורה שלהם. הדג ממלא את בקשתו בשמחה. למחרת, דורשת האשה בית חדש והדג ממלא גם את הבקשה הזאת. אט אט, הולכות דרישותיה וגוברות. תיאבונה אינו יודע שבעה. לאחר שקיבלה ארמון, היא דורשת להיות מלכה ולשלוט על כל האזור. בסופו של דבר היא דורשת להפוך לשליטת-הים, ותובעת שהדג יבוא ויהיה עבד שלה. כאשר שמע הדג את הדרישה הזו, הפך הים לסוער, הדג נעלם במעמקי הים, וכששב הדייג לביתו הוא מגלה שהדג לקח בחזרה את כל מה שניתן לה, שניהם חוזרים לעוניים ולמעמדם הקודם, ובמקום הארמון מוצא הדייג את אשתו בבגדיה המרופטים, בבקתתם הדלה והרעועה]. אחד מספרי הילדות שעליהם גדלתי, היה 'יהושע הפרוע', 'שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר'. ספר זה נכתב ואויר לפני כ-150 שנה בידי הפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן לבנו בן הארבע. יש בו אלמנטים אכזריים ומקאבריים מאוד, בד בבד מסרים ברורים ביותר בכל הנוגע להרגלי סדר וניקיון, אכילה מסודרת וישיבה ראויה. די להביט בציורים על מנת לחוש מה קורה לילד רע שאינו מוכן להתרחץ, להסתרק ולהסתפר, לקצץ את ציפרניו ולדאוג לנקיון גופו. "מי לא מכיר את זוג הילדים, שממנו כולם פוחדים?" – כך פותח ספר הילדים של וילהלם בּוֹשׁ, שנכתב בגרמנית בשנת 1865 ותורגם לעברית בידי אוריאל אופק, בחרוזים מוצלחים ומשעשעים. ספר זה שזכה להצלחה עולמית בכל השפות, משרטט בהומור שחור ועוקצני את סיפורם של מַקְס וּמוֹרִיץ, צמד ילדים מרושעים המבצעים תעלולים אכזריים באנשי הכפר: מביאים לחיסול התרנגולות של הדודה סימה, ולאחר מכן זוללים בתיאבון את הצלי שנותר לה; מביאים לנפילתו למים של חייט הכפר אחר שלגלגו עליו; ממלאים את מקטרתו של מורה הכפר באבק שריפה וגורמים לה להתפוצץ בפניו בעת שהוא מנסה להציתה, ועוד ממלאים את מיטתו של הדוד יוסף בחיפושיות וחרקים ואלה תוקפים אותו בשנתו. השניים ממררים את חיי שכניהם בכפר עד קצם המר. הספר שזור בהומור רב אך יש בו אלמנטים של רוע לב והתעללות. כך גם אגדות הילדים וסיפורי העם של האחים גְּרִים. האם יש קשר סמוי או גלוי בין סיפורי פולקלור לבין אופיו והתנהגותו של עם? האם קיים קשר בין אגדות עממיות אלו, עליהן התחנכו בני העם הגרמני מאות בשנים, לבין התאכזרותם אל היהודים בימי השואה, כמו גם התאכזרותם לחלש, למוגבל ולשׁוֹנֶה מהם? לדעת חוקרים, מעשיות אלה גדושות תיאורי אימה, אלימות, אכזריות וזוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, ולעורר אלימות בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים. [האחים גרים, יקוב לודוויג (1785–1865) ווילהלם (1786-1859), היו חוקרי פולקלור גרמנים, ממניחי יסודותיה של הגרמניסטיקה. הידועה ביצירותיהם: אוסף סיפורי העם 'אגדות האחים גרים'. מבין אגדותיהם: 'הנזל וגרטל' ('עמי ותמי'), 'סינדרלה', 'שלגייה', 'כיפה אדומה', 'החתול במגפיים', 'החלילן מהמלין'. בספרו 'שורשי הלאומיות הגרמנית' טוען לואיס סניידר כי האחים גרים סייעו מאוד לחידוד הנוקשות הגרמנית ולטיפוח תכונות כמו משמעת, ציות, שתלטנות, אלימות ולאומנות. זו היתה הסיבה המרכזית שמפקדי בעלות הברית אסרו על הפצת ספרם של האחים גרים בבתי ספר אחרי המלחמה. הם טענו כי מצאו שורשי הנאציזם נמצאים בעולמות שטוו האחים. גם הסופר הגרמני גונתר בירקנפלד רואה באגדות האחים גרים את "התשובה לשאלה כיצד יכול היה העם הגרמני לבצע את זוועות ברגן בלזן ואושוויץ". במשך מאות שנים חונכו הגרמנים על ברכי אגדות נוראות, וכך חונכו לאכזריות. עם השינויים שהכניסו האחים גרים הם גם חונכו למשמעת ולציות לסמכות. שני העקרונות הללו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם בתקופת השואה, כאשר ציות לסמכות ואכזריות השיגו את התוצאות הנוראות ביותר שניתן לעלות על הדעת. לעומתם טוען המחזאי ג'ו צימרמן כי העובדה שסיפוריהם התקבלו בזרועות פתוחות נובעת מהיותם אוניברסליים. "האחים גרים אולי כתבו את הסיפורים, אך האגדות הללו היו קיימות לפחות אלף שנים קודם לכן". האמנם כל סיפור שיש בו אלמנטים שליליים או אלימים יש להחשיבו כמעודד התנהגות שלילית או אלימה? אם כך פני הדברים, לא נלמד מגילת אסתר, בשל התנהגותו האכזרית של המן הרשע, ולא נלמד פרשת "ויצא" שבתורה בשל חשש שמא יאמצו התלמידים דרך רמאות ואונאה של לבן הארמי. דעתי שלי היא, שהדרך הנאותה בחינוך היא שלצד המסרים בדרך של 'סור מרע' הקיימים בסיפורים שיש בהם מן האלימות והרוע, יוצגו הסיפורים בעלי המסרים]. מחקריה על אבות העם הגרמני מסייעים לה לחדור לתת-מודע של הקורא, לאגדות אכזריות של סיפורי-עם ומעשיות, אגדות עתיקות שהוצאו לאור בידי האחים גְּרִים ונקראות לילדים מפי מבוגרים, ולא בכדי! היא משלבת אגדה שטופת אֵימָה על נסיכה שהשיבה פני שד ריקם והתנקם בה [...] שלטון הפחד הוא חלק בלתי-נפרד מגישה חינוכית בת דורי דורות [...] לאפיון העם הגרמני שגדל על ספרות ילדים אכזרית, גייסה תחבולה ספרותית, אילוזיה. 'הנזל וגרטל' ואפיית ילדים בתנור בידיים הרעות של המכשפה הרעה, מעשיות אכזריות שכבשו את לבבות הילדים, עוררו בה בילדותה בעתה. חרף זאת התעקשה פרידה, סוכנת הבית, שעליה להיות ככל הילדים וסיפרה לה את המעשיות 'כיפה אדומה', ו'שלגייה ושבעת הגמדים'. זו האחרונה גרמה לה לפחוד פחד מוות מהמראות שממילא פחדה להביט בהן שמא צמח לה גידול בראש. ('מלכת הקונכייה', סיפורה של נעמי פרנקל, מאת ציפורה כוכבי-רייני, חלק ב' 'זריחה ושקיעה') יש טוענים שסיפורים ואגדות אלו אינם חינוכיים, בשל האכזריות והרשעות המאפיינות אותם. נושא ראוי למחקר הוא, אם אמנם נשקפת סכנה לחינוכם של ילדים בהשפעת סיפורים שיש בהם אלמנטים של אכזריות ורוע. מנגד, מובלט בהם העיקרון של שכר ועונש: הצדיק בא על שכרו ואילו הרשע בא על עונשו, והמסקנה המתבקשת: הרוע והפשע אינם משתלמים. מעניין כי אדולף היטלר היה מהמעריצים הנלהבים של 'מקס ומוריץ'. לפי עדות מזכירתו, לא מש הספר ממיטתו. יש סוברים כי זו הסיבה לכינויים הסודיים 'מקס ומוריץ' לשתי רשתות ריגול נאציות מהגדולות והחשובות במלחמת העולם השנייה, האחת ברוסיה והאחרת במזרח התיכון. רשתות אלו נוהלו בידי מרגל יהודי. מאוחר יותר התברר שהועבר לגרמנים מידע שגוי שהודלף במתכוון אל הגרמנים על ידי הסובייטים, מה שתרם בצורה מכרעת להבסת הנאצים, תעלול שלבטח היה נושא חן בעיני מקס ומוריץ המקוריים. יש טוענים, כי סיפורי-בדים ומעשיות מעוררים פחדים בלב הילדים על-ידי תיאורים אכזריים של חטאים ועונשים המוטלים בעקבותיהם. הפעלת מפלצות, חיות-טרף, רוחות ושדים, המזינים את הדמיון הילדי הפורה ומוסיפים אובייקטים לפחדי ילדים, פותחת שלל אפשרויות לפעילות דמיונית תוקפנית ועל-ידי כך מגבירה את האיבה ואת השנאה השוכנות בלבם. אף כי הדבר מוזר, תכונה "אנושית" זאת נשמרה במעשיה דורי דורות. אנשים מבוגרים, שהיו צריכים להיכנע לחוקי החברה – מצאו פורקן בשמיעת מעשיות ובהשמעתן באזני אחרים. (הכותבת מסתמכת כאן על מחקר אמריקאי: D. Rieman, N. Glaser, R. Denney: "The Lovely Crowd" – A study of the Changing American Character.) "האופי המרדני הבולט של המעשיה מראה, שאף בהכרה דבוקה במסורת נשארו שאיפות, שעדיין לא הגיעו לסוציאליזציה. בני-אדם מקבלים על עצמם רסן תרבותם, אך מרגישים בכפיה שבה. מעשיותיהם, כמו חלומותיהם, הם מקלט להרגשות המדוכאות ומקילים על האדם לשאת את ציווי המציאות היום-יומית. דו-הערכיות שבסיפורים עוזרת לצעירים להתאם את דחפיהם האסורים בהכירם בהם כחלק חוקי של קיומם האנושי...". וחלק מן הדברים החלים על אנשים מבוגרים – מספרי מעשיות ומאזיניהם – יהיה נכון גם לגבי ילדים. המבוגרים כבר קלטו את חוקי חברתם ודפוסי תרבותם והמעשיה משחררת אותם לשעה קלה מעול החוקים. ילדי הגן נמצאים בעיצומו של תהליך החִיבְרוּת. הם מלקטים את פירורי התרבות הראשונים וקולטים ערכי-חברה מוסכמים ראשוניים. הם עוד לא הספיקו ליצור את סולם הנורמות המעודן, המצטיין בגמישות של גוני-גונים. הילדים מכירים רק את הטוב האבסולוטי ואת הרע האבסולוטי. הטוב מגלם בדמותו את כל התכונות היפות, מעורר להזדהות ומזין שאיפות נעלות. הרע הוא נציג החטא והשחיתות, סופג את איבתו של הילד ומשמש מצבר לדחפים היצריים שעדיין אינם מתורבתים. הניגוד החריף שבין הדמויות, בין תכונותיהן ובין מעלליהן, עונה על הצרכים הפנימיים של הילד, שהוא מיטלטל בין הרגשות חיוביות ושליליות בעת ובעונה אחת. המאבק בין הטוב והרע של המעשיה הוא גם מאבקו האישי בדרך החיים. את ועוד – הוא מתחייה במצבי-רגש שונים התחיות עמוקה וזה מעשיר את נסיונו הריגושי ועוזר לו לקבל את עצמו ולהבין יותר טוב את זולתו. אין להוציא מכאן מסקנה, שכל מעשיה מתאימה לילדי הגן ובכל מעשיה ימצאו פורקן רגשי וגורם מקדם! יש מעשיות רבות, המתארות את הרשע בחריפות כה גדולה עד כי הן מעוררות בילד פליאה והתלהבות דווקא אל הגיבור השלילי ואל מעשיו הנוראים. שיפוטו המוסרי של הילד עדיין איננו מגובש ולכן גם אין בכוחו לאזן התלהבות מעין זו. מידה מסויימת של תוקפנות-רשע-אכזריות, הנקלטים מן המעשיות, עשוייה להביא לטיהור ולשחרור מתוקפנות. מידה גדושה של תיאורים שליליים עשוייה לעורר הזדהות ורצון לחיקוי. ילדים מגיבים בעירנות ריגושית רבה על המעשיות. גורל הגירוי הזה מותנה במצבו האישי של כל ילד, בעוצמת הסיפור, בשיווי-המשקל בין הטוב והרע שקיים בו ובבגרותו של הילד ליצור איזון בין רגשותיו הסוערים לבין יכולתו לשפוט. פורקן והשתחררות מדחפים יכולים להקל גם אם הם מופיעים רק בעת הסיפור, אך אחרי כן הם עוברים את הביקורת הרצויה של חיי-חברה מציאותיים. בעיה זו דורשת חקירה מעמיקה ומקיפה. (מרים רוֹת, "ספרות לגיל הרך, הוצאת אוצר המורה. ) הפסיכולוג ברונו בטלהיים תומך נלהב של אגדות הילדים, ממליץ לסַפְּרָן לילדים, גם את המרושעות שבהן, ונימוקיו עמו: הורים רבים מאמינים כי יש להציג בפני הילד רק מציאות נעימה ודמויות נעימות, המהוות משאת-נפש – לחָשְׂפוֹ אך ורק לצידם הוורוד של הדברים. אך הצגה חד-צדדית זו מזינה את המחשבה בצורה חד-צדדית בלבד, ואילו המציאות אינה רק ורודה. רבים מסרבים להתיר לילדים לדעת כי טִבְעֵנוּ שלנו הוא המקור לתקלות רבות בחיים – לנטייתם של בני-אדם לנהוג בתוקפנות, באורח בלתי-חברתי, באנוכיות, מתוך כעס וחרדה. תחת זאת אנו רוצים שילדינו יאמינו כי כל האנשים טובים מיסודם. אולם ילדים יודעים כי אין הם כאלה, ולעיתים קרובות, אף בהיותם טובים, היו מעדיפים לנהוג אחרת. מצב זה סותר את דברי ההורים, והופך את הילד למפלצת בעיני עצמו. התרבות השלטת שואפת להתיימר, בפרט בכל הנוגע לילדים, שצידו האפל של האדם אינו קיים, ומצהירה על אמונתה האופטימית בכוח ההשבחה של המין-האנושי [...] על פי נוסחתו של פרויד, רק באמצעות מאבק אמיץ בקשיים, הנראים מכריעים, יכול האדם להצליח למצוא משמעות לחייו. בְּשׂוֹרָתָן הרבגונית של האגדות לילד: המאבק נגד קשיים חמורים בחיים הוא בלתי-נמנע ומהווה חלק בלתי-נפרד מהקיום האנושי – אך אם אין האדם בורח ממנו, אלא עומד איתן נגד קשיים בלתי-צפויים, ולעיתים אף בלתי-מוצדקים, סופו שהוא גובר על כל המכשולים ויוצא כשידו על העליונה. [...] אופיינית לאגדות הצגתן של בעיות-הקיום בצורה קצרה ובוטה. כך יכול הילד להתמודד עם הבעייה בצורתה הבסיסית ביותר, שעה שעלילה מורכבת יותר עלולה להסתיר מפניו את העיקר. אגדת-העם מפַשטת את כל המצבים. הדמויות שבה מעוצבות בבהירות, והיא נמנעת מלעסוק בפרטים, אלא אם כן פרטים אלה חשובים במיוחד. כל הדמויות אופייניות ונטולות ייחוד. בניגוד למתרחש ברבים מסיפורי-הילדים המודרניים, באגדות הרע קיים בדיוק כמו הטוב. למעשה, בכל אגדה מתגלים הטוב והרע בדמויות מסויימות ובמעשיהן, כפי שגם בחיים מצויים הטוב והרע בכל, והנטייה לשניהם קיימת בפנימיותו של כל אדם. שניוּת זו היא היוצרת את הבעייה המוסרית ואת המאבק לפתרונה. לרע יש כוח-משיכה משלו – מסמלים אותו הענק או הדרקון או כוחה של המכשפה, בדומה למלכה הערמומית ב"שלגיה" – ולעיתים קרובות ידו, זמנית, על העליונה. במעשיות רבות כמו, למשל, האחיות הרעות ב"לכלוכית", מצליח הנוכל לגזול את מקומו ואת זכויותיו של הגיבור. אך אין זה עונשו של החוטא בסופו של כל סיפור, ההופך את הקריאה באגדות לחווייה מוסרית, אף שהוא חלק ממנה. באגדות, כבחיים, כוח-ההרתעה של העונש מוגבל בלבד. ההרתעה היעילה היא האמונה כי הפשע אינו משתלם, ולכן באגדות יוצא תמיד האיש הרע כשידו על התחתונה. לא עובדת נצחונו של הטוב, בסוף האגדה, היא שמעודדת את המוסריות, אלא האהדה שרוחש הילד לגיבור, ההזדהות שהוא מגלה כלפיו בכל מאבקיו. בשל הזדהות זו מדמה הילד בנפשו כי הוא שותף לסבלותיו של הגיבור, לנסיונותיו ולתלאותיו ומנצח יחד עמו, כשידו של הטוב גוברת. הילד מזדהה עם הגיבור בכוחות עצמו, ומאבקיו הפנימיים והחיצוניים מטביעים עליו את רישומם המוסרי. הדמויות שבאגדות אינן דו-ערכיות. אין הן טובות ורעות בעת ובעונה אחת כפי שהדבר קורה במציאות. כשם שהקיטוב שליט במחשבתו של הילד, כן הוא שליט באגדות. אדם הוא טוב או רע, ולא משהו שבין זה לזה. אם אח אחד חכם – השני טיפש. אחות אחת טובה וחרוצה – האחרות רעות-לב ועצלניות. האחת יפת-תואר – האחרות מכוערות. הורה אחד כולו טוב, השני רשע. שלא בדומה לסיפורים שכוונתם להתרות, אין הניגוד שבין הדמויות מיועד להדגיש את ההתנהגות הנכונה. הקיטוב שבמעשייה מאפשר לילד להבין בנקל את ההבדל בין השניים, דבר שהיה מתקשה לעשותו אילו שורטטו הדמויות מתוך נאמנות רבה יותר למציאות. על כל המורכבות המאפיינת אנשים חיים, יש להמתין עם דו-הערכיות עד לאחר עיצובה של אישיות יציבה יחסית, על יסודה של הזדהות חיובית. רק אז מסוגל הילד להבין כי קיימים הבדלים ניכרים בין בני-האדם, ומשום כך על האדם לבחור מה ברצונו להיות. החלטה בסיסית זו, שעליה מושתתת כל התפתחותה המאוחרת של האישיות, מסתייעת בקיטוב שבסיפורי-המעשיות. יתרה מזאת, בחירתו של הילד אינה נעשית על יסוד שיקול של טוב לעומת רע, אלא על יסוד הדמות המעוררת את אהדתו או את סלידתו. ככל שהדמות הטובה פשוטה וישירה יותר, כן קל לילד להזדהות עמה ולדחות את הדמות האחרת, הרעה. אין הילד מזדהה עם הגיבור הטוב בשל החיוב שבו, אלא משום שבמצבו של הגיבור יש משום כוח-משיכה גדול לגביו. אין הילד שואל את עצמו "האם ברצוני להיות טוב?" אלא "למי ברצוני להִידָמוֹת?" והוא קובע זאת בדרך של הזדהות עצמית מוחלטת עם אחת הדמויות. אם דמות זו טובה מאד, אז מחליט הילד כי גם הוא חפץ להיות טוב. במעשיות אַ-מוֹרַלִיוֹת, שנועדו לשרת מטרה שונה לחלוטין, אין קיטוב בין אנשים טובים לרעים. סיפורים כמו "החתול במגפיים", שבהם מצליח הגיבור הודות לערמומיותו, או הסיפור ג'ק, הגונב את אוצרותיו של הענק, אינם מעצבים את האופי על פי הבחירה בין טוב לרע, אלא על יסוד התקווה כי אפילו לחלש ולעלוב ביותר יש סיכוי להצליח בחייו. אחרי הכל, מה תועיל לילד הבחירה בטוב, כאשר הוא חש עצמו כה עלוב, שלעולם לא יצלח לשום דבר? לא מוסריות היא טעמה של אגדה מסוג זה, אלא ההבטחה כי ניתן להצליח. השאלה - אם אדם ניגש לחיים מתוך אמונה כי ניתן להתגבר על קשייהם, או מתוך ציפייה לתבוסה – גם היא שאלת-קיום חשובה עד מאד. (ברונו בטלהיים, "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד".) לצד "מקס ומוריץ" הופיע בעת ההיא ספר המקביל לו. אם "מקס ומוריץ" סיפר את קורות תעלוליהם המרושעים של שני בנים, הופיעו בספר "רות ורינה" תעלוליהן המרושעות של שתי בנות. אף כאן, הלקח המוסרני המופיע בסיומו של הספר הוא: רשע ורע לו. הפשע אינו משתלם. "רוּת וְרִינָה" הוא תרגומו של הסיפור האוסטרי "ליז ולנה" (Lies und Lene) פרי עטה של הסופרת האוסטרית הלדה לווצוף. יש בו מקבילה ספרותית ל"מקס ומוריץ", ללמדנו שגם בנות מסוגלות להיות מרושעות. לעומת זאת, בעוד שב"מקס ומוריץ" באים שני השובבים הקטנים על עונשם מידי אדם (האיכר, המביאם אל הטוחן), נענשות רות ורינה בידי שמים: שתיהן טובעות בים בהתהפך סירתן ונבלעות על ידי דג גדול, כיונה בשעתו. ספר ילדים אחר שקראתי בשנות ילדותי, אף הוא לווה בציורים פרי עטו של וילהלם בוש, מתאר את מעלליהם של שני פרחחים שהחליטו לגלגל את דְיוֹגֶנֶס בחביתו. תעלול מרושע, ללא ספק, אולם מה שהפליא אותי היה העובדה שדיוגנס בחר לחיות את חייו בתוך חבית. על מה ולמה לא ידעתי. לימים, קראתי באחת האנציקלופדיות שהמלומד היווני דיוגנס, מחכמי אתונה, האמין שהמותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט, אכל את המזון הפשוט ביותר ולבש את הבגדים הגסים ביותר, ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה והיו קרובים יותר לאורח-החיים הסַגְפָנִי של הפַאקִירִים בהודו. בעוד שחלק ניכר מספרי הילדים הגרמניים משופע באלמנטים שליליים של אלימות ורוע, רצופים רבים מהספרים האיטלקיים במסרים חינוכיים על דרך החיוב , ומובעים בהם אלמנטים של שכר ועונש, מידות טובות והענקה לזולת. 'הַלֵּב' ו'פִּינוֹקְיוֹ' הנם דוגמה בולטת לכך. 'פינוקיו' – סיפורו המקסים של קרלו קולודי (שם העט של קרלו לורנציני. העלילה מוכרת גם בעקבות סרטו של וולט דיסני), שראה אור באיטליה (1883) מתאר ילד-עץ המהלך ומדבר כאחד האדם, ושופע רעיונות עמוקים של גמול וענישה, של התמודדות האדם למול יצריו – הטובים והרעים – כיבוד הורים והליכה בדרך הנאותה. בדרכו ללימודים בבית הספר, השועל והחתול, סמל ליצר הרע ולפיתויים הגשמיים של העולם הזה, מסיתים את פינוקיו, להצטרף אליהם לבילויים ולשעשועים. השועל והחתול מרמים אותו ומכלים את ממונו. פינוקיו מתמודד עם יצריו, לעתים קשוב ליצרו הטוב המופיע בדמותם של צרצר (המצפון) ופייה טובה, המנחים אותו בדרך הטובה, להיות צייתן לאביו, הולך בתלם ולומד על מנת להתקדם בחיים, ולעתים מתפתה ליצרו הרע. פינוקיו מבטיח לאביו להיות טוב ולציית לו, אך לבסוף מצטרף לחבר שובב המשפיע עליו לנסוע בצוותא, במרכבתו של עגלון, לארץ התענוגות והשעשועים, שם רשאים הנערים לא ללמוד, ללכת בטל, לשתות לשכרה ולעשן, להרוס ולנפץ רכוש, ואינם שמים לב שבהדרגתיות הם הופכים לחמורים. צומחים להם זנב ואוזנים ארוכות והם מתחילים לנעור. סופם שעגלון מוכר אותם ליצרן עורות לעשות מעורותיהם תופים. ברגע האחרון מצליח פינוקיו למלט את נפשו מהמקום ההוא, מתמסר להצלת אביו – שנסע לחפשו – מתוך בטנו של לוייתן ענק, ובזכות מסירותו לאביו, זוכה להפוך מבובת עץ לילד אמיתי. המסרים בסיפור עלילה זה ברורים, ומשתלבים במטרותיו של החינוך. כל ילד מסוגל להפנימם, להזדהות עמם ולאמצם. אמי היא זו שעודדתני בילדותי לגלות עולמות קסומים בקריאת ספרים. בספרייה ב'מרכז הכרמל' שאלתי ספר או שניים מדי שבוע. בשעת הקריאה אט אט נישאתי על כנפי הדמיון וחשתי בעצמותיי את העלילה ואת ההתרחשות עצמה. 'הַלֵּב', מאת הסופר האיטלקי אֶדְמוֹנְדוֹ דֶה-אַמִיצִ'יס, ספר שכל כולו רגש ולב, היה מהספרים הראשונים שהשפיעו עלי בילדותי. ['הלב', ספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס (Edmondo De Amicis, 1846-1908), נכתב בשנת 1886 ונחל הצלחה מסחררת. הספר מחנך את הנוער לערכי נאמנות, דרך ארץ וכבוד למשפחה ולעמם, וכתוב בצורת יומן של ילד איטלקי, אנריקו, המתעד שנת לימודים אחת בבית ספר יסודי. יש בו סיפורים על מעשי הקרבה עצמית של ילדים למען משפחתם או למען עמם. "היום הלכתי לבקר את סְטַרְדִי, שגר מול בית הספר, ובאמת נתמלאתי קנאה כשראיתי את הספרייה שלו. הוא לא עשיר, כלל וכלל לא, והוא לא יכול לקנות הרבה ספרים, אבל הוא שומר יפה את הספרים שנותנים לו בבית הספר ואת הספרים שהוא מקבל במתנה מהוריו, ואת כל הכסף שנותנים לו הוא חוסך ומוציא בחנות הספרים, וכך סידר לעצמו ספרייה קטנה, וכאשר ראה אביו שהוא מתייחס לספריו ברצינות רבה כל כך, קנה לו כוננית יפה, עשויה עץ אגוז, עם וילון ירוק, וכמעט את כל הספרים מסר לכריכה בבד, בצבעים שימצאו חן בעיני הבן. הוא מטפל בספרים שלו כל הזמן, מנקה אותם מאבק, מעלעל בהם, בודק את מצב הכריכה, ובאיזו דאגה הוא פותח אותם בידיו העבות והקצרות ונושף בין העמודים. והספרים נראים כולם כמו חדשים. ואני כבר קלקלתי את כל הספרים שלי! ובשבילו, כל ספר חדש שהוא קונה הוא ממש חגיגה: הוא מלטף אותו, מניח אותו במקומו ושוב לוקח אותו – כדי להסתכל עליו מכל הצדדים, כאילו היה אוצר. שעה שלמה הייתי אצלו, ורק על הספרים שלו דיבר. עיניו כבר כואבות מרוב קריאה" ('הַלֵּב', דֶה-אַמִיצִ'יס).] ההנאה והסקרנות שאפיינו את הקריאה שלי החלו משנים צורה בהתבגרותי. תשוקה עזה לידע ולהרחבת אופקים בתחומים מסוימים נוספה עליהן. ואמנם, תכליתה של קריאת ספרים היא העמקת הידע והרחבת האופקים. אך יש סבורים שנועדה אך ורק לאשר דעות, תפיסות ואמונות שנשתרשו זה מכבר בדעתו של הקורא והנן מקובעות וחתומות במוחו וברוחו, ואין הוא אלא מחפש סימוכין ותימוכין לדעות ה'נעוּלים' בקרבו ואין בדעתו להיפתח לדעה שונה, לתפיסה שונה, לזווית מבט מחודשת. דוגמה לקריאה מסוג זה מביא אלן בּוּלוֹק, מגדולי הביוגרפים של היטלר: הקריאה דומה שהיתה לה לגבי משמעות שונה משיש לה לגבי הקורא הממוצע מבין אלה המכוּנים אצלנו 'אינטלקטואלים'. מכיר אני אנשים הקוראים בלי סוף, ספר אחרי ספר, מאל"ף עד תי"ו... ברור כי 'יודעים' הם הרבה מאוד, אבל... אין להם הסגולה להבחין בין עיקר לטפל בספר, והם עלולים לשמור במוחם את האחרון ואם אפשר הדבר לפסוח על הראשון... הקריאה אינה מטרה לעצמה, אלא אמצעי למטרה... מי שטיפח בקרבו את אמנותו הקריאה יבחין מיד, בספר או כתב-עת או קונטרס, מה יש לזכור, משום שהוא ממלא את צרכיך או שהוא בעל ערך בתורת דעת כללית. (אדולף היטלר, 'מיין קאמפף', מצוטט אצל אלן בולוק, 'היטלר – אנטומיה של רודנות', בפרק 'שנות עיצוב', עמ' 31-30.) מה דעתו של אלן בולוק על גישה זו? הרי זו תמונה של אדם בעל מוח חתום, שאינו קורא אלא כדי לאשר דברים שכבר הוא מאמין בהם, ומתעלם ממה שאינו עולה בקנה אחד עם המתכונת המקובלת עליו. "אם לא כן", אומר היטלר, "לא תביא כל הקריאה אלא לערבוביה מבולבלת של מושגים טרוּפים... אדם כזה לעולם לא יצליח לתרגם את הדעת שקנה לשפת המעשה בשעת הכושר, משום שהציוד הרוחני שלו אינו ערוך לצורך החיים היומיומיים". אמת דיבר היטלר כשאמר: "מאז (כלומר, מזמן שהותו בווינה) הרחבתי את היסוד הזה רק מעט, ולא שיניתי בו מאומה. (בולוק, (שם).) גישה שונה לתכלית הקריאה מובעת בפי המורה לספרות, הנרי בַּארְתְ'ס (Henry Barthes), דמות בסרטו של טוני קֵיי (Tony Kaye) 'הִנָתְקוּת' (Detachment): כיצד נוכל להפעיל את כח הדמיון אם התמונות מסוּפָּקוֹת לנו תמיד? עולם התקשורת ההמונית גורם לך להאמין במכוון בשקרים, שעה שהינך יודע שהם שקרים: עליי להיות יפֶה על מנת שאוכל להיות מאושר, עלי לעבור ניתוח על מנת להשיג את האושר, עלי להיות רזה, אופנתי או מפורסם כדי להיות שמח, וכיו"ב. הלא זו היא 'שוֹאָה משוּוֶקֶת', עשרים וארבע שעות ביממה של שטיפת מוח עד סוף ימינו! האנשים המנהלים את העניינים עובדים קשה מאד על מנת לטמטם את מוחנו למוות. לפיכך, על מנת להגן על עצמנו, על עצמאותנו החשיבתית, ולהילחם כנגד הטמעת הטמטום הזה לתוך תהליכי החשיבה שלנו, שומה עלינו ללמוד לקרוא. רק כך נצליח לגרות את הדמיון העצמי שלנו, כך נצליח לפתח את המוּדעוּת שלנו, את מערכת האמונות והערכים העצמיים שלנו. כולנו זקוקים לכישורים הללו על מנת להגן ולשמר את הדעת שלנו!.”

“על ספרים ומְסַפְּרִים על ספרי הילדות עליהם גדלתי משה מאלר מְסַפֶּרֶת סיפורים מיוחדת במינה היתה אמי. כל אימת שקראה בפנינו סיפור, היינו מרותקים, אפילו היה זה סיפור ששמענוהו זה מכבר, שוב ושוב, מעולם לא נמאס לנו, כילדים, לשמוע את הסיפור מחדש מפיה של אמא. כושרה הרֶטוֹרִי, בליווי מִימִיקָה והבעות פנים, מבטי עיניים ותנועות ידיים, עשו את סיפוריה לחווייה של ממש עבורנו. לדעת לספר סיפור – אומנות בפני עצמה היא. לא בכדי נהגו לומר שמורה מעולה צריך שיהיה בעל כשרון משחק, כושר דרמטי. מהסיפורים האהובים עליה, שהיו שגורים ומוכנים בפיה עבורנו בכל עת, ואהבנו לשמעו מפיה עוד ועוד, היה "דג הזהב", סיפור ילדות רצוף מסרים ערכיים וחינוכיים בגנות החמדנות ובשבח הכרת הטוב. ["דג הזהב" - אגדה שנכתבה בידי אלכסנדר פושקין על פי עלילה של האחים גרים. הסיפור הוא על דייג זקן ואשתו, עניים מרודים החיים בבקתה קטנה ורעועה. יום אחד עלה בידי הדייג הזקן ללכוד דג זהב. הדג מתחנן על חייו ומבטיח למלא את כל משאלותיו בתמורה לחירותו. הדייג לא ביקש דבר מהדג ושחרר אותו ללא תמורה. כששב הביתה וסיפר על כך לאשתו, דרשה ממנו האשה לחזור אל הים ולדרוש מדג הזהב שוקת חדשה, במקום השוקת השבורה שלהם. הדג ממלא את בקשתו בשמחה. למחרת, דורשת האשה בית חדש והדג ממלא גם את הבקשה הזאת. אט אט, הולכות דרישותיה וגוברות. תיאבונה אינו יודע שבעה. לאחר שקיבלה ארמון, היא דורשת להיות מלכה ולשלוט על כל האזור. בסופו של דבר היא דורשת להפוך לשליטת-הים, ותובעת שהדג יבוא ויהיה עבד שלה. כאשר שמע הדג את הדרישה הזו, הפך הים לסוער, הדג נעלם במעמקי הים, וכששב הדייג לביתו הוא מגלה שהדג לקח בחזרה את כל מה שניתן לה, שניהם חוזרים לעוניים ולמעמדם הקודם, ובמקום הארמון מוצא הדייג את אשתו בבגדיה המרופטים, בבקתתם הדלה והרעועה]. אחד מספרי הילדות שעליהם גדלתי, היה 'יהושע הפרוע', 'שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר'. ספר זה נכתב ואויר לפני כ-150 שנה בידי הפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן לבנו בן הארבע. יש בו אלמנטים אכזריים ומקאבריים מאוד, בד בבד מסרים ברורים ביותר בכל הנוגע להרגלי סדר וניקיון, אכילה מסודרת וישיבה ראויה. די להביט בציורים על מנת לחוש מה קורה לילד רע שאינו מוכן להתרחץ, להסתרק ולהסתפר, לקצץ את ציפרניו ולדאוג לנקיון גופו. "מי לא מכיר את זוג הילדים, שממנו כולם פוחדים?" – כך פותח ספר הילדים של וילהלם בּוֹשׁ, שנכתב בגרמנית בשנת 1865 ותורגם לעברית בידי אוריאל אופק, בחרוזים מוצלחים ומשעשעים. ספר זה שזכה להצלחה עולמית בכל השפות, משרטט בהומור שחור ועוקצני את סיפורם של מַקְס וּמוֹרִיץ, צמד ילדים מרושעים המבצעים תעלולים אכזריים באנשי הכפר: מביאים לחיסול התרנגולות של הדודה סימה, ולאחר מכן זוללים בתיאבון את הצלי שנותר לה; מביאים לנפילתו למים של חייט הכפר אחר שלגלגו עליו; ממלאים את מקטרתו של מורה הכפר באבק שריפה וגורמים לה להתפוצץ בפניו בעת שהוא מנסה להציתה, ועוד ממלאים את מיטתו של הדוד יוסף בחיפושיות וחרקים ואלה תוקפים אותו בשנתו. השניים ממררים את חיי שכניהם בכפר עד קצם המר. הספר שזור בהומור רב אך יש בו אלמנטים של רוע לב והתעללות. כך גם אגדות הילדים וסיפורי העם של האחים גְּרִים. האם יש קשר סמוי או גלוי בין סיפורי פולקלור לבין אופיו והתנהגותו של עם? האם קיים קשר בין אגדות עממיות אלו, עליהן התחנכו בני העם הגרמני מאות בשנים, לבין התאכזרותם אל היהודים בימי השואה, כמו גם התאכזרותם לחלש, למוגבל ולשׁוֹנֶה מהם? לדעת חוקרים, מעשיות אלה גדושות תיאורי אימה, אלימות, אכזריות וזוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, ולעורר אלימות בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים. [האחים גרים, יקוב לודוויג (1785–1865) ווילהלם (1786-1859), היו חוקרי פולקלור גרמנים, ממניחי יסודותיה של הגרמניסטיקה. הידועה ביצירותיהם: אוסף סיפורי העם 'אגדות האחים גרים'. מבין אגדותיהם: 'הנזל וגרטל' ('עמי ותמי'), 'סינדרלה', 'שלגייה', 'כיפה אדומה', 'החתול במגפיים', 'החלילן מהמלין'. בספרו 'שורשי הלאומיות הגרמנית' טוען לואיס סניידר כי האחים גרים סייעו מאוד לחידוד הנוקשות הגרמנית ולטיפוח תכונות כמו משמעת, ציות, שתלטנות, אלימות ולאומנות. זו היתה הסיבה המרכזית שמפקדי בעלות הברית אסרו על הפצת ספרם של האחים גרים בבתי ספר אחרי המלחמה. הם טענו כי מצאו שורשי הנאציזם נמצאים בעולמות שטוו האחים. גם הסופר הגרמני גונתר בירקנפלד רואה באגדות האחים גרים את "התשובה לשאלה כיצד יכול היה העם הגרמני לבצע את זוועות ברגן בלזן ואושוויץ". במשך מאות שנים חונכו הגרמנים על ברכי אגדות נוראות, וכך חונכו לאכזריות. עם השינויים שהכניסו האחים גרים הם גם חונכו למשמעת ולציות לסמכות. שני העקרונות הללו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם בתקופת השואה, כאשר ציות לסמכות ואכזריות השיגו את התוצאות הנוראות ביותר שניתן לעלות על הדעת. לעומתם טוען המחזאי ג'ו צימרמן כי העובדה שסיפוריהם התקבלו בזרועות פתוחות נובעת מהיותם אוניברסליים. "האחים גרים אולי כתבו את הסיפורים, אך האגדות הללו היו קיימות לפחות אלף שנים קודם לכן". האמנם כל סיפור שיש בו אלמנטים שליליים או אלימים יש להחשיבו כמעודד התנהגות שלילית או אלימה? אם כך פני הדברים, לא נלמד מגילת אסתר, בשל התנהגותו האכזרית של המן הרשע, ולא נלמד פרשת "ויצא" שבתורה בשל חשש שמא יאמצו התלמידים דרך רמאות ואונאה של לבן הארמי. דעתי שלי היא, שהדרך הנאותה בחינוך היא שלצד המסרים בדרך של 'סור מרע' הקיימים בסיפורים שיש בהם מן האלימות והרוע, יוצגו הסיפורים בעלי המסרים]. מחקריה על אבות העם הגרמני מסייעים לה לחדור לתת-מודע של הקורא, לאגדות אכזריות של סיפורי-עם ומעשיות, אגדות עתיקות שהוצאו לאור בידי האחים גְּרִים ונקראות לילדים מפי מבוגרים, ולא בכדי! היא משלבת אגדה שטופת אֵימָה על נסיכה שהשיבה פני שד ריקם והתנקם בה [...] שלטון הפחד הוא חלק בלתי-נפרד מגישה חינוכית בת דורי דורות [...] לאפיון העם הגרמני שגדל על ספרות ילדים אכזרית, גייסה תחבולה ספרותית, אילוזיה. 'הנזל וגרטל' ואפיית ילדים בתנור בידיים הרעות של המכשפה הרעה, מעשיות אכזריות שכבשו את לבבות הילדים, עוררו בה בילדותה בעתה. חרף זאת התעקשה פרידה, סוכנת הבית, שעליה להיות ככל הילדים וסיפרה לה את המעשיות 'כיפה אדומה', ו'שלגייה ושבעת הגמדים'. זו האחרונה גרמה לה לפחוד פחד מוות מהמראות שממילא פחדה להביט בהן שמא צמח לה גידול בראש. ('מלכת הקונכייה', סיפורה של נעמי פרנקל, מאת ציפורה כוכבי-רייני, חלק ב' 'זריחה ושקיעה') יש טוענים שסיפורים ואגדות אלו אינם חינוכיים, בשל האכזריות והרשעות המאפיינות אותם. נושא ראוי למחקר הוא, אם אמנם נשקפת סכנה לחינוכם של ילדים בהשפעת סיפורים שיש בהם אלמנטים של אכזריות ורוע. מנגד, מובלט בהם העיקרון של שכר ועונש: הצדיק בא על שכרו ואילו הרשע בא על עונשו, והמסקנה המתבקשת: הרוע והפשע אינם משתלמים. מעניין כי אדולף היטלר היה מהמעריצים הנלהבים של 'מקס ומוריץ'. לפי עדות מזכירתו, לא מש הספר ממיטתו. יש סוברים כי זו הסיבה לכינויים הסודיים 'מקס ומוריץ' לשתי רשתות ריגול נאציות מהגדולות והחשובות במלחמת העולם השנייה, האחת ברוסיה והאחרת במזרח התיכון. רשתות אלו נוהלו בידי מרגל יהודי. מאוחר יותר התברר שהועבר לגרמנים מידע שגוי שהודלף במתכוון אל הגרמנים על ידי הסובייטים, מה שתרם בצורה מכרעת להבסת הנאצים, תעלול שלבטח היה נושא חן בעיני מקס ומוריץ המקוריים. יש טוענים, כי סיפורי-בדים ומעשיות מעוררים פחדים בלב הילדים על-ידי תיאורים אכזריים של חטאים ועונשים המוטלים בעקבותיהם. הפעלת מפלצות, חיות-טרף, רוחות ושדים, המזינים את הדמיון הילדי הפורה ומוסיפים אובייקטים לפחדי ילדים, פותחת שלל אפשרויות לפעילות דמיונית תוקפנית ועל-ידי כך מגבירה את האיבה ואת השנאה השוכנות בלבם. אף כי הדבר מוזר, תכונה "אנושית" זאת נשמרה במעשיה דורי דורות. אנשים מבוגרים, שהיו צריכים להיכנע לחוקי החברה – מצאו פורקן בשמיעת מעשיות ובהשמעתן באזני אחרים. (הכותבת מסתמכת כאן על מחקר אמריקאי: D. Rieman, N. Glaser, R. Denney: "The Lovely Crowd" – A study of the Changing American Character.) "האופי המרדני הבולט של המעשיה מראה, שאף בהכרה דבוקה במסורת נשארו שאיפות, שעדיין לא הגיעו לסוציאליזציה. בני-אדם מקבלים על עצמם רסן תרבותם, אך מרגישים בכפיה שבה. מעשיותיהם, כמו חלומותיהם, הם מקלט להרגשות המדוכאות ומקילים על האדם לשאת את ציווי המציאות היום-יומית. דו-הערכיות שבסיפורים עוזרת לצעירים להתאם את דחפיהם האסורים בהכירם בהם כחלק חוקי של קיומם האנושי...". וחלק מן הדברים החלים על אנשים מבוגרים – מספרי מעשיות ומאזיניהם – יהיה נכון גם לגבי ילדים. המבוגרים כבר קלטו את חוקי חברתם ודפוסי תרבותם והמעשיה משחררת אותם לשעה קלה מעול החוקים. ילדי הגן נמצאים בעיצומו של תהליך החִיבְרוּת. הם מלקטים את פירורי התרבות הראשונים וקולטים ערכי-חברה מוסכמים ראשוניים. הם עוד לא הספיקו ליצור את סולם הנורמות המעודן, המצטיין בגמישות של גוני-גונים. הילדים מכירים רק את הטוב האבסולוטי ואת הרע האבסולוטי. הטוב מגלם בדמותו את כל התכונות היפות, מעורר להזדהות ומזין שאיפות נעלות. הרע הוא נציג החטא והשחיתות, סופג את איבתו של הילד ומשמש מצבר לדחפים היצריים שעדיין אינם מתורבתים. הניגוד החריף שבין הדמויות, בין תכונותיהן ובין מעלליהן, עונה על הצרכים הפנימיים של הילד, שהוא מיטלטל בין הרגשות חיוביות ושליליות בעת ובעונה אחת. המאבק בין הטוב והרע של המעשיה הוא גם מאבקו האישי בדרך החיים. את ועוד – הוא מתחייה במצבי-רגש שונים התחיות עמוקה וזה מעשיר את נסיונו הריגושי ועוזר לו לקבל את עצמו ולהבין יותר טוב את זולתו. אין להוציא מכאן מסקנה, שכל מעשיה מתאימה לילדי הגן ובכל מעשיה ימצאו פורקן רגשי וגורם מקדם! יש מעשיות רבות, המתארות את הרשע בחריפות כה גדולה עד כי הן מעוררות בילד פליאה והתלהבות דווקא אל הגיבור השלילי ואל מעשיו הנוראים. שיפוטו המוסרי של הילד עדיין איננו מגובש ולכן גם אין בכוחו לאזן התלהבות מעין זו. מידה מסויימת של תוקפנות-רשע-אכזריות, הנקלטים מן המעשיות, עשוייה להביא לטיהור ולשחרור מתוקפנות. מידה גדושה של תיאורים שליליים עשוייה לעורר הזדהות ורצון לחיקוי. ילדים מגיבים בעירנות ריגושית רבה על המעשיות. גורל הגירוי הזה מותנה במצבו האישי של כל ילד, בעוצמת הסיפור, בשיווי-המשקל בין הטוב והרע שקיים בו ובבגרותו של הילד ליצור איזון בין רגשותיו הסוערים לבין יכולתו לשפוט. פורקן והשתחררות מדחפים יכולים להקל גם אם הם מופיעים רק בעת הסיפור, אך אחרי כן הם עוברים את הביקורת הרצויה של חיי-חברה מציאותיים. בעיה זו דורשת חקירה מעמיקה ומקיפה. (מרים רוֹת, "ספרות לגיל הרך, הוצאת אוצר המורה. ) הפסיכולוג ברונו בטלהיים תומך נלהב של אגדות הילדים, ממליץ לסַפְּרָן לילדים, גם את המרושעות שבהן, ונימוקיו עמו: הורים רבים מאמינים כי יש להציג בפני הילד רק מציאות נעימה ודמויות נעימות, המהוות משאת-נפש – לחָשְׂפוֹ אך ורק לצידם הוורוד של הדברים. אך הצגה חד-צדדית זו מזינה את המחשבה בצורה חד-צדדית בלבד, ואילו המציאות אינה רק ורודה. רבים מסרבים להתיר לילדים לדעת כי טִבְעֵנוּ שלנו הוא המקור לתקלות רבות בחיים – לנטייתם של בני-אדם לנהוג בתוקפנות, באורח בלתי-חברתי, באנוכיות, מתוך כעס וחרדה. תחת זאת אנו רוצים שילדינו יאמינו כי כל האנשים טובים מיסודם. אולם ילדים יודעים כי אין הם כאלה, ולעיתים קרובות, אף בהיותם טובים, היו מעדיפים לנהוג אחרת. מצב זה סותר את דברי ההורים, והופך את הילד למפלצת בעיני עצמו. התרבות השלטת שואפת להתיימר, בפרט בכל הנוגע לילדים, שצידו האפל של האדם אינו קיים, ומצהירה על אמונתה האופטימית בכוח ההשבחה של המין-האנושי [...] על פי נוסחתו של פרויד, רק באמצעות מאבק אמיץ בקשיים, הנראים מכריעים, יכול האדם להצליח למצוא משמעות לחייו. בְּשׂוֹרָתָן הרבגונית של האגדות לילד: המאבק נגד קשיים חמורים בחיים הוא בלתי-נמנע ומהווה חלק בלתי-נפרד מהקיום האנושי – אך אם אין האדם בורח ממנו, אלא עומד איתן נגד קשיים בלתי-צפויים, ולעיתים אף בלתי-מוצדקים, סופו שהוא גובר על כל המכשולים ויוצא כשידו על העליונה. [...] אופיינית לאגדות הצגתן של בעיות-הקיום בצורה קצרה ובוטה. כך יכול הילד להתמודד עם הבעייה בצורתה הבסיסית ביותר, שעה שעלילה מורכבת יותר עלולה להסתיר מפניו את העיקר. אגדת-העם מפַשטת את כל המצבים. הדמויות שבה מעוצבות בבהירות, והיא נמנעת מלעסוק בפרטים, אלא אם כן פרטים אלה חשובים במיוחד. כל הדמויות אופייניות ונטולות ייחוד. בניגוד למתרחש ברבים מסיפורי-הילדים המודרניים, באגדות הרע קיים בדיוק כמו הטוב. למעשה, בכל אגדה מתגלים הטוב והרע בדמויות מסויימות ובמעשיהן, כפי שגם בחיים מצויים הטוב והרע בכל, והנטייה לשניהם קיימת בפנימיותו של כל אדם. שניוּת זו היא היוצרת את הבעייה המוסרית ואת המאבק לפתרונה. לרע יש כוח-משיכה משלו – מסמלים אותו הענק או הדרקון או כוחה של המכשפה, בדומה למלכה הערמומית ב"שלגיה" – ולעיתים קרובות ידו, זמנית, על העליונה. במעשיות רבות כמו, למשל, האחיות הרעות ב"לכלוכית", מצליח הנוכל לגזול את מקומו ואת זכויותיו של הגיבור. אך אין זה עונשו של החוטא בסופו של כל סיפור, ההופך את הקריאה באגדות לחווייה מוסרית, אף שהוא חלק ממנה. באגדות, כבחיים, כוח-ההרתעה של העונש מוגבל בלבד. ההרתעה היעילה היא האמונה כי הפשע אינו משתלם, ולכן באגדות יוצא תמיד האיש הרע כשידו על התחתונה. לא עובדת נצחונו של הטוב, בסוף האגדה, היא שמעודדת את המוסריות, אלא האהדה שרוחש הילד לגיבור, ההזדהות שהוא מגלה כלפיו בכל מאבקיו. בשל הזדהות זו מדמה הילד בנפשו כי הוא שותף לסבלותיו של הגיבור, לנסיונותיו ולתלאותיו ומנצח יחד עמו, כשידו של הטוב גוברת. הילד מזדהה עם הגיבור בכוחות עצמו, ומאבקיו הפנימיים והחיצוניים מטביעים עליו את רישומם המוסרי. הדמויות שבאגדות אינן דו-ערכיות. אין הן טובות ורעות בעת ובעונה אחת כפי שהדבר קורה במציאות. כשם שהקיטוב שליט במחשבתו של הילד, כן הוא שליט באגדות. אדם הוא טוב או רע, ולא משהו שבין זה לזה. אם אח אחד חכם – השני טיפש. אחות אחת טובה וחרוצה – האחרות רעות-לב ועצלניות. האחת יפת-תואר – האחרות מכוערות. הורה אחד כולו טוב, השני רשע. שלא בדומה לסיפורים שכוונתם להתרות, אין הניגוד שבין הדמויות מיועד להדגיש את ההתנהגות הנכונה. הקיטוב שבמעשייה מאפשר לילד להבין בנקל את ההבדל בין השניים, דבר שהיה מתקשה לעשותו אילו שורטטו הדמויות מתוך נאמנות רבה יותר למציאות. על כל המורכבות המאפיינת אנשים חיים, יש להמתין עם דו-הערכיות עד לאחר עיצובה של אישיות יציבה יחסית, על יסודה של הזדהות חיובית. רק אז מסוגל הילד להבין כי קיימים הבדלים ניכרים בין בני-האדם, ומשום כך על האדם לבחור מה ברצונו להיות. החלטה בסיסית זו, שעליה מושתתת כל התפתחותה המאוחרת של האישיות, מסתייעת בקיטוב שבסיפורי-המעשיות. יתרה מזאת, בחירתו של הילד אינה נעשית על יסוד שיקול של טוב לעומת רע, אלא על יסוד הדמות המעוררת את אהדתו או את סלידתו. ככל שהדמות הטובה פשוטה וישירה יותר, כן קל לילד להזדהות עמה ולדחות את הדמות האחרת, הרעה. אין הילד מזדהה עם הגיבור הטוב בשל החיוב שבו, אלא משום שבמצבו של הגיבור יש משום כוח-משיכה גדול לגביו. אין הילד שואל את עצמו "האם ברצוני להיות טוב?" אלא "למי ברצוני להִידָמוֹת?" והוא קובע זאת בדרך של הזדהות עצמית מוחלטת עם אחת הדמויות. אם דמות זו טובה מאד, אז מחליט הילד כי גם הוא חפץ להיות טוב. במעשיות אַ-מוֹרַלִיוֹת, שנועדו לשרת מטרה שונה לחלוטין, אין קיטוב בין אנשים טובים לרעים. סיפורים כמו "החתול במגפיים", שבהם מצליח הגיבור הודות לערמומיותו, או הסיפור ג'ק, הגונב את אוצרותיו של הענק, אינם מעצבים את האופי על פי הבחירה בין טוב לרע, אלא על יסוד התקווה כי אפילו לחלש ולעלוב ביותר יש סיכוי להצליח בחייו. אחרי הכל, מה תועיל לילד הבחירה בטוב, כאשר הוא חש עצמו כה עלוב, שלעולם לא יצלח לשום דבר? לא מוסריות היא טעמה של אגדה מסוג זה, אלא ההבטחה כי ניתן להצליח. השאלה - אם אדם ניגש לחיים מתוך אמונה כי ניתן להתגבר על קשייהם, או מתוך ציפייה לתבוסה – גם היא שאלת-קיום חשובה עד מאד. (ברונו בטלהיים, "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד".) לצד "מקס ומוריץ" הופיע בעת ההיא ספר המקביל לו. אם "מקס ומוריץ" סיפר את קורות תעלוליהם המרושעים של שני בנים, הופיעו בספר "רות ורינה" תעלוליהן המרושעות של שתי בנות. אף כאן, הלקח המוסרני המופיע בסיומו של הספר הוא: רשע ורע לו. הפשע אינו משתלם. "רוּת וְרִינָה" הוא תרגומו של הסיפור האוסטרי "ליז ולנה" (Lies und Lene) פרי עטה של הסופרת האוסטרית הלדה לווצוף. יש בו מקבילה ספרותית ל"מקס ומוריץ", ללמדנו שגם בנות מסוגלות להיות מרושעות. לעומת זאת, בעוד שב"מקס ומוריץ" באים שני השובבים הקטנים על עונשם מידי אדם (האיכר, המביאם אל הטוחן), נענשות רות ורינה בידי שמים: שתיהן טובעות בים בהתהפך סירתן ונבלעות על ידי דג גדול, כיונה בשעתו. ספר ילדים אחר שקראתי בשנות ילדותי, אף הוא לווה בציורים פרי עטו של וילהלם בוש, מתאר את מעלליהם של שני פרחחים שהחליטו לגלגל את דְיוֹגֶנֶס בחביתו. תעלול מרושע, ללא ספק, אולם מה שהפליא אותי היה העובדה שדיוגנס בחר לחיות את חייו בתוך חבית. על מה ולמה לא ידעתי. לימים, קראתי באחת האנציקלופדיות שהמלומד היווני דיוגנס, מחכמי אתונה, האמין שהמותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים", ועל כן הסתפק במועט, אכל את המזון הפשוט ביותר ולבש את הבגדים הגסים ביותר, ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית. הוא הכריז כי לא רק בני האדם הם אחיו אלא כל בעלי החיים, וחי על נדבות. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה והיו קרובים יותר לאורח-החיים הסַגְפָנִי של הפַאקִירִים בהודו. בעוד שחלק ניכר מספרי הילדים הגרמניים משופע באלמנטים שליליים של אלימות ורוע, רצופים רבים מהספרים האיטלקיים במסרים חינוכיים על דרך החיוב , ומובעים בהם אלמנטים של שכר ועונש, מידות טובות והענקה לזולת. 'הַלֵּב' ו'פִּינוֹקְיוֹ' הנם דוגמה בולטת לכך. 'פינוקיו' – סיפורו המקסים של קרלו קולודי (שם העט של קרלו לורנציני. העלילה מוכרת גם בעקבות סרטו של וולט דיסני), שראה אור באיטליה (1883) מתאר ילד-עץ המהלך ומדבר כאחד האדם, ושופע רעיונות עמוקים של גמול וענישה, של התמודדות האדם למול יצריו – הטובים והרעים – כיבוד הורים והליכה בדרך הנאותה. בדרכו ללימודים בבית הספר, השועל והחתול, סמל ליצר הרע ולפיתויים הגשמיים של העולם הזה, מסיתים את פינוקיו, להצטרף אליהם לבילויים ולשעשועים. השועל והחתול מרמים אותו ומכלים את ממונו. פינוקיו מתמודד עם יצריו, לעתים קשוב ליצרו הטוב המופיע בדמותם של צרצר (המצפון) ופייה טובה, המנחים אותו בדרך הטובה, להיות צייתן לאביו, הולך בתלם ולומד על מנת להתקדם בחיים, ולעתים מתפתה ליצרו הרע. פינוקיו מבטיח לאביו להיות טוב ולציית לו, אך לבסוף מצטרף לחבר שובב המשפיע עליו לנסוע בצוותא, במרכבתו של עגלון, לארץ התענוגות והשעשועים, שם רשאים הנערים לא ללמוד, ללכת בטל, לשתות לשכרה ולעשן, להרוס ולנפץ רכוש, ואינם שמים לב שבהדרגתיות הם הופכים לחמורים. צומחים להם זנב ואוזנים ארוכות והם מתחילים לנעור. סופם שעגלון מוכר אותם ליצרן עורות לעשות מעורותיהם תופים. ברגע האחרון מצליח פינוקיו למלט את נפשו מהמקום ההוא, מתמסר להצלת אביו – שנסע לחפשו – מתוך בטנו של לוייתן ענק, ובזכות מסירותו לאביו, זוכה להפוך מבובת עץ לילד אמיתי. המסרים בסיפור עלילה זה ברורים, ומשתלבים במטרותיו של החינוך. כל ילד מסוגל להפנימם, להזדהות עמם ולאמצם. אמי היא זו שעודדתני בילדותי לגלות עולמות קסומים בקריאת ספרים. בספרייה ב'מרכז הכרמל' שאלתי ספר או שניים מדי שבוע. בשעת הקריאה אט אט נישאתי על כנפי הדמיון וחשתי בעצמותיי את העלילה ואת ההתרחשות עצמה. 'הַלֵּב', מאת הסופר האיטלקי אֶדְמוֹנְדוֹ דֶה-אַמִיצִ'יס, ספר שכל כולו רגש ולב, היה מהספרים הראשונים שהשפיעו עלי בילדותי. ['הלב', ספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס (Edmondo De Amicis, 1846-1908), נכתב בשנת 1886 ונחל הצלחה מסחררת. הספר מחנך את הנוער לערכי נאמנות, דרך ארץ וכבוד למשפחה ולעמם, וכתוב בצורת יומן של ילד איטלקי, אנריקו, המתעד שנת לימודים אחת בבית ספר יסודי. יש בו סיפורים על מעשי הקרבה עצמית של ילדים למען משפחתם או למען עמם. "היום הלכתי לבקר את סְטַרְדִי, שגר מול בית הספר, ובאמת נתמלאתי קנאה כשראיתי את הספרייה שלו. הוא לא עשיר, כלל וכלל לא, והוא לא יכול לקנות הרבה ספרים, אבל הוא שומר יפה את הספרים שנותנים לו בבית הספר ואת הספרים שהוא מקבל במתנה מהוריו, ואת כל הכסף שנותנים לו הוא חוסך ומוציא בחנות הספרים, וכך סידר לעצמו ספרייה קטנה, וכאשר ראה אביו שהוא מתייחס לספריו ברצינות רבה כל כך, קנה לו כוננית יפה, עשויה עץ אגוז, עם וילון ירוק, וכמעט את כל הספרים מסר לכריכה בבד, בצבעים שימצאו חן בעיני הבן. הוא מטפל בספרים שלו כל הזמן, מנקה אותם מאבק, מעלעל בהם, בודק את מצב הכריכה, ובאיזו דאגה הוא פותח אותם בידיו העבות והקצרות ונושף בין העמודים. והספרים נראים כולם כמו חדשים. ואני כבר קלקלתי את כל הספרים שלי! ובשבילו, כל ספר חדש שהוא קונה הוא ממש חגיגה: הוא מלטף אותו, מניח אותו במקומו ושוב לוקח אותו – כדי להסתכל עליו מכל הצדדים, כאילו היה אוצר. שעה שלמה הייתי אצלו, ורק על הספרים שלו דיבר. עיניו כבר כואבות מרוב קריאה" ('הַלֵּב', דֶה-אַמִיצִ'יס).] ההנאה והסקרנות שאפיינו את הקריאה שלי החלו משנים צורה בהתבגרותי. תשוקה עזה לידע ולהרחבת אופקים בתחומים מסוימים נוספה עליהן. ואמנם, תכליתה של קריאת ספרים היא העמקת הידע והרחבת האופקים. אך יש סבורים שנועדה אך ורק לאשר דעות, תפיסות ואמונות שנשתרשו זה מכבר בדעתו של הקורא והנן מקובעות וחתומות במוחו וברוחו, ואין הוא אלא מחפש סימוכין ותימוכין לדעות ה'נעוּלים' בקרבו ואין בדעתו להיפתח לדעה שונה, לתפיסה שונה, לזווית מבט מחודשת. דוגמה לקריאה מסוג זה מביא אלן בּוּלוֹק, מגדולי הביוגרפים של היטלר: הקריאה דומה שהיתה לה לגבי משמעות שונה משיש לה לגבי הקורא הממוצע מבין אלה המכוּנים אצלנו 'אינטלקטואלים'. מכיר אני אנשים הקוראים בלי סוף, ספר אחרי ספר, מאל"ף עד תי"ו... ברור כי 'יודעים' הם הרבה מאוד, אבל... אין להם הסגולה להבחין בין עיקר לטפל בספר, והם עלולים לשמור במוחם את האחרון ואם אפשר הדבר לפסוח על הראשון... הקריאה אינה מטרה לעצמה, אלא אמצעי למטרה... מי שטיפח בקרבו את אמנותו הקריאה יבחין מיד, בספר או כתב-עת או קונטרס, מה יש לזכור, משום שהוא ממלא את צרכיך או שהוא בעל ערך בתורת דעת כללית. (אדולף היטלר, 'מיין קאמפף', מצוטט אצל אלן בולוק, 'היטלר – אנטומיה של רודנות', בפרק 'שנות עיצוב', עמ' 31-30.) מה דעתו של אלן בולוק על גישה זו? הרי זו תמונה של אדם בעל מוח חתום, שאינו קורא אלא כדי לאשר דברים שכבר הוא מאמין בהם, ומתעלם ממה שאינו עולה בקנה אחד עם המתכונת המקובלת עליו. "אם לא כן", אומר היטלר, "לא תביא כל הקריאה אלא לערבוביה מבולבלת של מושגים טרוּפים... אדם כזה לעולם לא יצליח לתרגם את הדעת שקנה לשפת המעשה בשעת הכושר, משום שהציוד הרוחני שלו אינו ערוך לצורך החיים היומיומיים". אמת דיבר היטלר כשאמר: "מאז (כלומר, מזמן שהותו בווינה) הרחבתי את היסוד הזה רק מעט, ולא שיניתי בו מאומה. (בולוק, (שם).) גישה שונה לתכלית הקריאה מובעת בפי המורה לספרות, הנרי בַּארְתְ'ס (Henry Barthes), דמות בסרטו של טוני קֵיי (Tony Kaye) 'הִנָתְקוּת' (Detachment): כיצד נוכל להפעיל את כח הדמיון אם התמונות מסוּפָּקוֹת לנו תמיד? עולם התקשורת ההמונית גורם לך להאמין במכוון בשקרים, שעה שהינך יודע שהם שקרים: עליי להיות יפֶה על מנת שאוכל להיות מאושר, עלי לעבור ניתוח על מנת להשיג את האושר, עלי להיות רזה, אופנתי או מפורסם כדי להיות שמח, וכיו"ב. הלא זו היא 'שוֹאָה משוּוֶקֶת', עשרים וארבע שעות ביממה של שטיפת מוח עד סוף ימינו! האנשים המנהלים את העניינים עובדים קשה מאד על מנת לטמטם את מוחנו למוות. לפיכך, על מנת להגן על עצמנו, על עצמאותנו החשיבתית, ולהילחם כנגד הטמעת הטמטום הזה לתוך תהליכי החשיבה שלנו, שומה עלינו ללמוד לקרוא. רק כך נצליח לגרות את הדמיון העצמי שלנו, כך נצליח לפתח את המוּדעוּת שלנו, את מערכת האמונות והערכים העצמיים שלנו. כולנו זקוקים לכישורים הללו על מנת להגן ולשמר את הדעת שלנו!.”