כשהפסקתי להגיע באופן מסודר לשיעורים בתיכון היה מקצוע אחד שהקפדתי לא לפספס. זה היה פיזיקה, אבל הייתי שם לא בגלל המקצוע אלא בגלל מי שהיה המורה שלי, אבא לביאש קראו לו. הוא היה ניצול שואה, חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות שבשלב מסויים, השלב שבו היה צריך להשכיב את ילדיו בבית הילדים וללכת לישון בבית אחר, עזב את הקיבוץ ועבר לקריית חיים, שם גדלתי. בשיעורים שלו, למרות התוכן היבש לכאורה שצריך היה להיות בהם, אפשר היה

מה לעזאזל קראתי? כמה פעמים אצטרך לקרוא שוב כדי לנסות לפענח? זה מדע בדיוני? מותחן-אימה? הגות ומוסר או אולי כולם ביחד?

האנושות סוף סוף מצאה חיים מחוץ לכדור הארץ, אבל לא איזה אי.טי חמוד או סופרמן (חייזרים דמויי אדם שאפשר לתקשר איתם) אלא אוקיאנוס כביר ומסתורי בכוכב הלכת סולאריס.
אינספור ניסויים נערכו על הברייה, שערערה את כל המדע שהכרנו, אך כל ניסיונות התקשורת עלו בתוהו. לא ברור האם האוקיאנוס מגיב

סטניסלב לם

אחרי קריאת הספר נשארתי עם ההרגשה שמשהו חמקמק וממזרי ברח לי ,לא ירדתי לסוף דעתו ואולי גם לא לתחילת דעתו של גאון זה. ברור לגמרי שיש כאן אמירה /זעקה עמוקה ,אבל מה היא ?
קריאה נוספת נדרשה כדי לחשוף רובד שהשאיר אותי המום וחסר מילים ,מאיפה סטניסלב לם
לקח את עוז הרוח והחוצפה שאין למעלה ממנה , מעולם לא פגשתי בכזאת התרסה , הבחור הזה עשה דבר שבזמנים אחרים היה עולה בגינו על המוקד ויחד עם זה

סטניסלב לם לוקח בסולאריס את ההיבריס המדעי ומפרק אותו.
הוא חוזר לדיון על הנחות המוצא של המפעל המדעי — האקסיומות שפיזיקאים לוקחים כמובן מאליו. מאז הפיצול בין הפילוסופיה למדעי הטבע, זנחו מרבית החוקרים את ההתעסקות הפילוסופית; הם אינם מערערים על הנחות היסוד. המחשבה הביקורתית נעשתה צרה וממוקדת ב"קידמה" וב"פיתוח", ואינה מהפכנית וחדה כפי שהייתה אצל אבות המייסדים של המחשבה המדעית.
לם מערער על הנחת המוצא ע

זה מוזר, איך שאפשר לאהוב משהו שלא מבינים.
לקרוא את הספר הזה, הרגיש כמו להתאהב בבחור חכם מדי בשבילי, שלא הצלחתי להבין את המניעים שלו כלפיי, ואפילו לא את המניעים של עצמי ללרצות בחברתו.
זו הייתה חוויה מוזרה, אבל לא אחת שמטרידה אותי במיוחד.

הספר הזה טפטף אליי במשך שנה עד שהחלטתי לקנות אותו.
שמעתי עליו פעם ראשונה מפי יוטיוברית שעקבתי אחריה בזמנו, והשם שלו, והכריכה המגניבה(באנגלית), פשוט קרצו לי.

ספר מדע בדיוני צלול, חד באופן ההצגה של הנושאים שלו. מדע בדיוני, כשהוא במיטבו, מעלה שאלות שנוגעות לקיום האנושי, להכרה האנושית, ולם עשה את זה ב"סולאריס" באופן מבריק ומקורי.

לשבת ולכתוב ביקורת על ספר בקאליבר של "סולאריס" היא משימה לא פשוטה בכלל; שהרי היצירה הקלאסית העצומה של גדול סופרי המדע הבדיוני (טוב, בין שלושת הגדולים) סטניסלב לם, שימשה מאז פירסומה מאות רבות של ביקורות, מאמרים, פירסומים ודיונים, רובם ככולם אקדמיים, שניסו לפענח את מסריה החבויים, לנתח את רבדיה העמוקים ולברר הן את מקורות השראתה והן את השפעותיה על כל מיני 'בעולם האמיתי'. לא מזמן נתקלתי במודעה ברחובות

כל כך הרבה אמת יש בסולאריס, כל כך הרבה לעג וביקורת כלפי האנושות, המכוונים אל הפער העצום, הבלתי נתפס בין שחצנותינו ויומרתינו לדעת, להבין ולשלוט בכל, לבין הפחדנות והניתוק המוחלט מהחלק האנושי שבנו, מעצמינו..
ההתפתחות הטכנולוגית, הסגידה למדע וקבלתו כאמת בלעדית ומוחלטת אמנם הובילה אותנו למחוזות רחוקים, אך למרבה האירוניה לא סייעה לנו במיל, להתמודד עם בעיות ושאלות ארציות הרבה יותר.
לם ממחיש זאת באופן מ

אי אפשר לדון בספר היפהפה הזה, "סולאריס", בלי לדון במדע. כיוון שזהו ספר מדע בדיוני שהמדע והטכנולוגיה תופסים בו מקום חשוב. אין ספק שהמדע תורם רבות להתפתחות האנושית, ולאיכות חייו של כל אדם. הטכנולוגיה היא כיום חלק אינטגרלי מחיינו. אבל האם יש למדע את כל התשובות? האם הוא יכול לסייע לנו להתמודד טוב יותר עם רגשות קשים? עם זיכרונות כואבים? האם הוא יכול לומר לנו, מה, לעזאזל, אנחנו עושים כאן, ומה המשמעות של