ביקורת ספרותית על סולאריס (כתר 2021) - מהדורה מחודשת לרגל ציון מאה שנים להיוולדו של לם מאת סטניסלב לם
ספר טוב

---

זה מוזר, איך שאפשר לאהוב משהו שלא מבינים.
לקרוא את הספר הזה, הרגיש כמו להתאהב בבחור חכם מדי בשבילי, שלא הצלחתי להבין את המניעים שלו כלפיי, ואפילו לא את המניעים של עצמי ללרצות בחברתו.
זו הייתה חוויה מוזרה, אבל לא אחת שמטרידה אותי במיוחד.

הספר הזה טפטף אליי במשך שנה עד שהחלטתי לקנות אותו.
שמעתי עליו פעם ראשונה מפי יוטיוברית שעקבתי אחריה בזמנו, והשם שלו, והכריכה המגניבה(באנגלית), פשוט קרצו לי.
אבל היא דיברה עליו והבנתי שהוא כנראה לא בשבילי ושאני כנראה לא אצליח להבין.
ואז יום אחד רציתי לכתוב סיפור, ורציתי להשתמש בשם "סולאריס", אבל לא יכולתי לעשות דבר שכזה מבלי לדעת מה זה בכלל.
אז פתחתי את האינטרנט והתחלתי לחקור, ואיכשהו הגעתי לסרטון שמסביר את הסרט שמבוסס על הספר, ואחרי שראיתי את זה...וזה משום מה עניין אותי, חשבתי לעצמי שלפחות אצליח להבין את מה שהבנתי בסרטון, ושדווקא כן בא לי לקרוא את הספר.

לא מצאתי את הספר בהתחלה, לרגע כמעט ויתרתי כי הוא היה קשה להשגה.
אבל אז איכשהו, כנראה השכלתי לבדוק באתר ההוצאה, והמהדורה המחודשת נחשפה בפניי.
קניתי אותו מיד. היה לי צורך לא ברור. ואני חייבת לציין שפנים מול פנים, העותק הזה הרבה יותר מושך.
רק הכריכה שלו שחורה, עמוד השדרה והגב שלו בצבע ירוק מנטה.

ניסיתי לקרוא אותו, לא זרם לי בכלל, ויתרתי.
ואז לאחרונה, פשוט רציתי לקרוא אותו, ואפילו כשהתקשיתי, משום מה לא רציתי לקרוא שום דבר אחר.
זה הרגיש אחרת, שלא כמו הספרים שאני מתעקשת לקרוא אפילו כשלא מתחשק לי...פשוט רציתי אותו. ממש קראש מוזר.

אני חושבת שהתקציר שלו מעולה, אז אני פשוט אעתיק אותו לפה לפני שאני אמשיך:
קריס קלווין, פסיכולוג, מצטרף לצוות מדענים קטן החוקר אוקיינוס מסתורי על פני כוכב הלכת סולאריס.
המדענים סבורים שהאוקיינוס הוא ישות אינטליגנטית שבכוחה לדלות אינפורמציה מרבדיו העמוקים והכמוסים של המוח האנושי ולייצר לפיה דמויות אנושיות לכאורה - "אורחים" הפוקדים את המדענים והקשורים לעברם בקשר כואב.
האם ביקורי ה"אורחים" הם ניסיון של האוקיינוס לתקשר אתם? האם זו לוחמה פסיכולוגית המופעלת עליהם או אולי סתם בדיחה אכזרית, ואם כך, מי למעשה עושה ניסוי במי?
מתוך הטלטלה הנפשית שבמפגש הזה עולים הרהורים על טיבה של תקשורת בכלל, ונשאלת במלוא חריפותה השאלה על יכולתנו להבין את היקום שסביבנו בטרם הבנו את עצמנו.

אז כן, על זה הספר.
הוא מתחיל ביום שבו קריס מגיע לתחנה, ואין שום פאקינג רקע קודם ללמה הוא מגיע לשם, נקודת ההתחלה היא פשוט הוא, בדרך לסולאריס, ואז משם אנחנו עוקבים אחריו עם מעט מאוד מידע על המצב.
ידעתי כמה דברים לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, אז אני לא יודעת אם זה גרע משהו ממנו עבורי, אבל פחות או יותר ידעתי מה קורה בזמן שקריס היה צריך לגלות את זה בעצמו ולנסות לתחקר את המדענים בתחנה.

קצת מעצבן כשאני חושבת על זה, נקודת המבט שקיבלתי בספר הזה על המצב הייתה נורא נורא מצומצמת.
ראיתי רק את ה"אורח" של קריס, ואין לי מושג מי היו האורחים של האחרים, ואין לי מושג אם הייתי אמורה להבין מי הם לבדי לפי רמזים כלשהם.
כאילו, אני יכולה לנחש, אבל רציתי להיות בטוחה בקשר לזהותם של האורחים של המדענים האחרים.

היו כאן מלא מילים שלא הבנתי, ואני זוכרת את עצמי קוראת אותו בשבת ושואלת בקול רם: "מישהו יודע מה זה פלסמטי?".
אני די בטוחה שאמא שלי שאלה אותי רגע אחר כך: "מה לעזאזל את קוראת?!".
אמרתי לה "מדע בדיוני", ואני חושבת שזה משהו שלא ידעתי כשניסיתי לקרוא אותו בפעם הראשונה.
לא ידעתי שאני הולכת להיות מוצפת בשלל מילים מעולם הפיזיקה או המתמטיקה או המכאניקה, ווטאבר - פשוט כל מה שאני לא מתעניינת בו ביום יום שלי.
אני טיפוס הומני למקרה שזה לא שקוף לגמרי.

אני ללא ספק לא קהל היעד. ואם הייתי יודעת למה אהבתי אותו, הייתי מנסה להמליץ לאחרים. אבל זה הכל היה בטעות.
אני לא יודעת איך זה קרה. אני לא יודעת למה המשכתי עם זה. אני רק יודעת שגם את מה שלא הבנתי, איכשהו...הצלחתי לראות. כנראה לא בדיוק רב, אבל עדיין, תודה לאל שאני לא צריכה באמת להבין משהו כדי לדמיין אותו.

יש משהו בקריס, שהוא קצת לא אנושי לי...
זה גם עיצבן אותי שאם הייתה סצנת סקס, אז אפילו לא יידעו אותי שהיא התקיימה.
כאילו, הם היו עירומים הרבה, אז מן הסתם שהם שכבו; אז אולי זו רק הקוראת הרומנטית שבי רוצה שזה יתנו לזה יחס כתוב.
אבל אולי זה חלק מהקסם של הספר הזה, כי למרות שתשוקה פיזית היא חלק גדול באהבה מנקודת מבט גברית, כאן, בגלל שזה לא כתוב, אפשר רק לשער אם קריס באמת אהב אותה נטו בגללה או בגלל תאווה ורצון להתכרבל ולהיות נאהב.
אי אפשר לדעת, כי הסופר לא הכניס אותנו לפינה הזאת.
הוא התחמק ממנה ואפשר להגיד שזה כי זה לא היה הכרחי עבור הסיפור...
אבל כשחושבים על זה שוב, לם התחמק כאן מהתעסקות בדי הרבה דברים. לא רק סקס.

ברור לי, שהוא התעסק במה שנראה לו הכי חשוב, אבל לצערי, לא ממש הבנתי את כל משמעויות הפילוסופיות, ולא מצאתי משהו מעניין בהירהורים שלהם על אנושיות וקיום...והרצון של האדם לגלות עולמות אחרים והמניע האמיתי מאחורי זה.
כל זה פשוט לא עניין אותי, ואיכשהו, עדיין הייתי מאוד סבלנית כשזה הופיע על הדף.

חלק גדול מהספר הזה פשוט עבר לי מעל הראש...וזה מוזר, אבל אני חושבת שזה דווקא דבר טוב.
כאילו הוא נשאר עד הסוף הבחור שחכם מדי בשבילי, ואפילו כשאני לא מבינה אותו בשלב שאני כבר אמורה להבין, איכשהו זה לא משנה לי.
משהו בספר הזה מפצה ונותן, קשה לי להסביר את זה, אבל זה משהו יותר גדול וחשוב מהבנה.

אולי בריחה. אולי זה פשוט ספר נורא אסקפיסטי עבור בחורה כמוני, שכבר אין לה כוח לחשוב.
בחורה שפשוט מהנהנת כשהבחור החכם מדבר על חומרים שהיא לא מכירה ואנשים מתוך היסטוריה בדיונית.
זה היה כיף לא להבין.
זה היה סוחף, להיות כל כך מבולבלת בתוך הזיה אחת ארוכה שלעולם לא תסתיים.
כן, ככה הספר הרגיש. כמו חלום אחד ארוך, שאפילו אחרי שהוא הסתיים, עדיין לא מצאת בו משהו מעבר לחלום נעים ומוזר.

זה ללא ספק לא היה אמור להיות חלום נעים.
אני די בטוחה שיש חלקים בספר הזה שהיו אמורים להבעית אותי, אבל איכשהו נשארתי אדישה. כנראה מהופנטת.

במקום להקשיב למה שהוא אמר, כל מה שיכולתי לעשות זה לבהות אל תוך עיניו ולהרגיש שאנחנו בתוך רגע ששווה עצירה של הזמן.

אני לא יכולה להגיד מה חשבתי על הספר הזה, כי כמו שאתם רואים, לא חשבתי כלל.
אמרתי לעצמי שאני צריכה לקרוא ביקורות של אחרים לפי שאני כותבת אחת, אבל זה פשוט דחה אותי.
לדמיין מחשבות של מישהו אחר נכנסות ביני לבין הספר הזה...איו, לא אהבתי את זה.
אולי קראתי אותו בקנאות.
ואפילו שכבר סיימתי איתו, אני עדיין לא רוצה לשמוע על ה"אקסים" שלו.
האקסים שבוודאי הבינו אותו יותר ממני, ויגרמו לי להרגיש שללא ספק הייתי מטומטמת מדי בשבילו.

אני מנסה להפסיק להסתכל על הספר הזה כאל בחור, אבל אני לא יכולה! הוא פשוט כל כך "גברי", אבל בדרך מאוד מרעננת עבורי.
אני ממש אוהבת גברים. כל ה"מדע" הזה שהוא הביא איתו לא ממש עניין אותי, פשוט מצאתי אותו חתיך.

אולי אכלתי יותר מדי נשיקות ורודות, אני כותבת שטויות.
הוא לא נהדר, הכתיבה שלו...לא הכי קלילה וסוחפת, ורוב הזמן נראה שגם שאין לו מושג מה הוא מנסה לעשות...
אבל אני מסתכלת עליו, ואני חושבת: "הוא פשוט נראה טוב, ומרגיש טוב, ואני לא צריכה יותר מזה".

אני כל כך לא קהל היעד...חחחחחח
וגם לא אמרתי שום דבר על הספר.
אולי כי כבר הספקתי לשכוח את כל הדברים ה"חשובים".
אהבתי את התפאורה, את הקרירות והניכור שהרגשתי; את כל ההיסטוריה הבדיונית שלא היה אכפת לי ממנה בכלל, אבל גרמה לי להרגיש שאני חכמה מעצם זה שאני מסוגלת לקרוא אותה, מבלי לדלג לחלקים שבאמת מעניינים אותי.

כשאני חושבת על זה, פאק. בכלל לא הגעתי לחלקים שסיקרנו אותי בהתחלה; הם כאילו, עברו לי מתחת לאף.
אני בטוחה שהם היו שם איפשהו, אבל דעתי הייתה מוסחת, ואיכשהו הגעתי לסוף ושכחתי מכל הדברים שרציתי "לקבל" מהספר הזה ופשוט קיבלתי את מה שיצא.
עזבו, אין לי מושג מה בכלל קראתי, עבורי הוא היה לא יותר מחלום יפיפה.
-

למרות שאני לא אוהבת גברים עם זקן, לדמיין את קריס עם זקן היה...לא מתביישת להודות - השיא של הספר עבורי.
הוא כל כך חתיך בראש שלי, זה מגוחך.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על סולאריס (כתר 2021) - מהדורה מחודשת לרגל ציון מאה שנים להיוולדו של לם