הו מ'קמרפי. ר. פ. מ'קמרפי. חלומם הנערץ של הברגים הקטנים במערכת. הילד הראשון בכיתה ב שלמד לעשן וכבר יודע איך באים ילדים לעולם. הו מ'קמרפי, הג'וקר הבלתי נשכח של השכבה, שהתפלח בגיל שש עשרה עם כמה חברים ברכב של אבא, להעביר עם מדורה וגיטרה עוד לילה לבן על החוף. הו מ'קמרפי, הטירון הכי מטורף בפלוגה. זה שסירב פקודה ביום הראשון, ירה בתן, ודפק נפקדות של שבועיים כשלא אישרו לו לצאת "מיוחדת". הו מ'קמרפי, זה ש

קן קיזי אחד מהחלוצים הגדולים של שנות השישים לקח חלק בניסוי ממשלתי תחת השפעת סמי הזיה, תרופות שונות וטיפולי הלם. הוא מעביר ביקורת על הנעשה במוסדות אלו ועל כמה המציאות אכזרית לאותם אנשים שלא צלחו את דרכם בחברה.

את הסיפור מספר גיבור הספר, צ´יף ברומדן, אינדיאני גדול מימדים שמתחזה לחירש-אילם ומתאר את חיי היום יום במוסד בו הוא נמצא. על היחס הנורא של המטפלים, האחיות והרופאים במוסד. במהלך הקריאה ניתן

שעון הקוקיה העתיק התלוי על הקיר במסדרון הארוך והמואר בזהוב חלש צלצל שתים-עשרה – חצות, לילה.
ממש עכשיו, על דפים אחרים במקום אחר, פרושה סינדרלה במרכבת הזכוכית שהופכת באחת ללכלוכית ולצדה מונחת דלעת. וכאן, אצלנו, "חדר היום" סגור ו"בחדר ההלם" איש גבוה, כהה עור, שפוף, עיניים כבויות, צולל באחת ממצב של מאנייה אל תוך הדיפרסייה. פסיכיאטר מנחה. אחות נוקשה ומשביתת שמחות קטנות באופייה מזריקה. שקט משתרר, רגיעה

#
הספר הזה מציג הישג מרשים: אין בו שום משפט, מילה או רעיון מקורי. זה עוד יותר מרשים מעצם העובדה שכל מה שנכתב בו הוא ממוחו הקודח של הסופר. לא נראה שנעשה איזה תחקיר רציני על תחום כלשהו של הסיפור.

בספר הזה יש הכל מכל: קולומביאנים (כל אחד יודע מה זה אומר), רוצחים אכזריים, סוכני אף.בי.אי וגם סוכנים של התוכנית להגנת עדים שהם, אולי, בדרגה גבוהה יותר מהקודמים. יש פה משפחה אמידה שגרה בבית מפואר ונוסעת

זה הספר השני של ג'ון הארט שאני קוראת, וזה במקרה: לו הייתי מקשרת אותו עם "הילד האחרון" מן הסתם לא הייתי טורחת לקרוא את הספר הזה. ולא כי הוא - או קודמו - גרועים. הוא כתוב היטב, מותח למדי, עוסק בתעלומה מזווית של אחד הקורבנות ומנסה לספק פיתרון מפתיע. באופן כללי ספר מתח לא רע, שמצליח להעביר לך שעות בנעימים. לא הייתי קוראת כי הארט הוא סופר מניפולטיבי ורגשני, המנסה לספק גם סיפור נוגע ללב ולגרום לי לרחם

כשקניתי את הספר, הדבר שהכי בלט לי בתקציר היה שהסופר סירב לראות את הסרט. הסרט אגב, זכה ב-5 פרסי אוסקר (!) למה עלי אדמות שמישהו יסרב לראות את היצירה שלו בסרט שנחשב כאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע?
אז אתמול ב-12 בלילה סיימתי לקרוא את הספר, ובעוד שאני מסיימת את עשרת העמודים האחרונים שנשארו לי, הסרט כבר נטען לי במחשב.
לקח לי חצי שעה ללחוץ על כפתור הפליי, חצי שעה שבהיתי בכריכת הספר וחשבתי מה הספר

קשה אפילו להתחיל לתאר עד כמה הספר הזה גאוני, כמה יפה הוא מעביר את הביקורת הכי נוקבת על האנושות של המאה ה-20 ועל מה שיבוא אחריה.
הספר הצליח להדהים אותי בכל פעם מחדש, לשאוב אותי אל תוך עולם כאוטי ומפחיד שמופרד מ"העולם האמיתי" בכמה קירות וגדרות בלבד, שמתאר בכזאת כנות את הגועל ואת היופי והחן באופי האנושי.
הבחירה הפנטסטית של הדמויות מדמות המספר הניטרלי- צ'יף ברומדן (הרואה ואינו נראה, שומע ואינו נשמע,

מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מחייך אליי חיוך נעים של חבר, קן הקוקיה ממדף הספרים. תמיד נעים ומעודד לפגוש ולהיזכר בו, גם אם רק מרחוק.

הספר הזה הגיע אל ידיי בתקופה המתאימה. אותה תקופה נעתי וחיפשתי בלהט לא קטן אחר ספרים המתרחשים או העוסקים בבתי חולים לחולי נפש. ספרים, סרטים. ובכן, הייתה לי סקרנות רבה אחר העולם הזה. עולם מחלות הנפ

קן הקוקיה הוא ספר מצוין.
מצוין מפני שהוא מעניין, מצוין מפני שהוא מטריד, מצוין מפני שהוא גם מצחיק ומצוין מפני שהוא מציג, בעיניי, את אחת הדמויות המעניינות, המרגשות, היפות והאהובות בספרות של המאה החולפת.
קן הקוקיה מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של הצ'יף, בחור אינדיאני גדול מימדים המאושפז במוסד לחולי נפש, אליו מגיע יום אחד מאושפז חדש, מקמרפי שמו.
דרך זווית ראייתו של הצ'יף אנו מתוודעים אליו, אל מקמרפ