“בהקדמת התודות הבלתי נגמרת שלו בטוח הסופר כי עלה בידו לכתוב יצירת מופת. כמה קשה לאכזב אותו! לכאורה, כל החומרים נמצאים שם. אבל איש מאלה המוזכרים ברשימה הארוכה לא טרח להסביר לג'ון הארט שיותר מדי זה פחות מדי. וגם ההיפך. יש לנו סיפור מתח משובח, שלא נפתר עד סופו ממש, למרות הרמזים המטעים. דמויות מכמירות לב, עגולות, מלאות, מיוחדות. יש לנו ילד-נער חכם ואמיץ, בלש חכם ואמיץ ואם חכמה אבל שברירית ומכורה כדב”

“זה הספר השני של ג'ון הארט שאני קוראת, וזה במקרה: לו הייתי מקשרת אותו עם "הילד האחרון" מן הסתם לא הייתי טורחת לקרוא את הספר הזה. ולא כי הוא - או קודמו - גרועים. הוא כתוב היטב, מותח למדי, עוסק בתעלומה מזווית של אחד הקורבנות ומנסה לספק פיתרון מפתיע. באופן כללי ספר מתח לא רע, שמצליח להעביר לך שעות בנעימים. לא הייתי קוראת כי הארט הוא סופר מניפולטיבי ורגשני, המנסה לספק גם סיפור נוגע ללב ולגרום לי לרחם”

“# זה כנראה לא הוגן, אבל אני מתכוונת לכתוב פה דווקא על חוסר האמינות המרכיב את רוב הסיפור הזה ועל הפלא הגדול שהופך ספר כל כך לא אמין לסיפור מספיק מרתק כדי להסתקרן מה קורה הלאה ולא לנטוש אותו. (זה קורה גם ב"כיפה אדומה" וב"פטר והזאב", שהוכיחו שאגדות יכולות להיות מותחות גם אם אינן מתחזות להיות המציאות.) * יהיו קצת ספויילרים, לא יהיה פירוט העלילה. שני תינוקות נמשים מנהר. הגדול בן 9 חודשים, הקטן”

“הסופר יודע לכתוב, ובחלקים מסוימים של הספר הוא מצליח למתוח, אבל בסופו של יום הספר בעייתי. ואסביר: א. ג'ון הארט מתמקד בצד האפל והשלילי בחיים. האנשים רעים מיסודם או מונעים מיצרים אפלים. אין כמעט אור בקצה האפלה. כולם סובלים או גורמים סבל לאחרים. כולם דפוקים בראש במידה זו או אחרת, ובדרך כלל הכל קשור לנזקים שנגרמו לאנשים בגיל הילדות. הסופר נהנה להתמקד בכאב, והתיאורים הרבים שיש בספר סביב הנושא הזה קצת מ”

“בהקדמת התודות הבלתי נגמרת שלו בטוח הסופר כי עלה בידו לכתוב יצירת מופת. כמה קשה לאכזב אותו! לכאורה, כל החומרים נמצאים שם. אבל איש מאלה המוזכרים ברשימה הארוכה לא טרח להסביר לג'ון הארט שיותר מדי זה פחות מדי. וגם ההיפך. יש לנו סיפור מתח משובח, שלא נפתר עד סופו ממש, למרות הרמזים המטעים. דמויות מכמירות לב, עגולות, מלאות, מיוחדות. יש לנו ילד-נער חכם ואמיץ, בלש חכם ואמיץ ואם חכמה אבל שברירית ומכורה כדב”

“זה הספר השני של ג'ון הארט שאני קוראת, וזה במקרה: לו הייתי מקשרת אותו עם "הילד האחרון" מן הסתם לא הייתי טורחת לקרוא את הספר הזה. ולא כי הוא - או קודמו - גרועים. הוא כתוב היטב, מותח למדי, עוסק בתעלומה מזווית של אחד הקורבנות ומנסה לספק פיתרון מפתיע. באופן כללי ספר מתח לא רע, שמצליח להעביר לך שעות בנעימים. לא הייתי קוראת כי הארט הוא סופר מניפולטיבי ורגשני, המנסה לספק גם סיפור נוגע ללב ולגרום לי לרחם”

“# זה כנראה לא הוגן, אבל אני מתכוונת לכתוב פה דווקא על חוסר האמינות המרכיב את רוב הסיפור הזה ועל הפלא הגדול שהופך ספר כל כך לא אמין לסיפור מספיק מרתק כדי להסתקרן מה קורה הלאה ולא לנטוש אותו. (זה קורה גם ב"כיפה אדומה" וב"פטר והזאב", שהוכיחו שאגדות יכולות להיות מותחות גם אם אינן מתחזות להיות המציאות.) * יהיו קצת ספויילרים, לא יהיה פירוט העלילה. שני תינוקות נמשים מנהר. הגדול בן 9 חודשים, הקטן”

“הסופר יודע לכתוב, ובחלקים מסוימים של הספר הוא מצליח למתוח, אבל בסופו של יום הספר בעייתי. ואסביר: א. ג'ון הארט מתמקד בצד האפל והשלילי בחיים. האנשים רעים מיסודם או מונעים מיצרים אפלים. אין כמעט אור בקצה האפלה. כולם סובלים או גורמים סבל לאחרים. כולם דפוקים בראש במידה זו או אחרת, ובדרך כלל הכל קשור לנזקים שנגרמו לאנשים בגיל הילדות. הסופר נהנה להתמקד בכאב, והתיאורים הרבים שיש בספר סביב הנושא הזה קצת מ”