קן קיזי אחד מהחלוצים הגדולים של שנות השישים לקח חלק בניסוי ממשלתי תחת השפעת סמי הזיה, תרופות שונות וטיפולי הלם. הוא מעביר ביקורת על הנעשה במוסדות אלו ועל כמה המציאות אכזרית לאותם אנשים שלא צלחו את דרכם בחברה.

את הסיפור מספר גיבור הספר, צ´יף ברומדן, אינדיאני גדול מימדים שמתחזה לחירש-אילם ומתאר את חיי היום יום במוסד בו הוא נמצא. על היחס הנורא של המטפלים, האחיות והרופאים במוסד. במהלך הקריאה ניתן להבחין שרבים מהדברים שברומדן תיאר הם פרי דמיונו מאחר והיה מקבל תרופות ושלל סמים אחרים על בסיס כמעט קבוע. ברומדן הוא דמות מעניינת מלאת צלקות ונפש שבירה.

התיאורים קשים, תהיות ושאלות רבות עולות במהלך הקריאה: על שיגעון ושפיות, מה נחשב לחריג ומה למקובל? האדם הפרטי בעיני החברה, הומור בזמנים של כאב וההפך. הספר מתאר את סיפור חייהם של אנשים שעל פי ה"נורמה" לא נמצאים במצב המקובל כדי לחיות בחברה נורמלית ונאצלים לעבור סדרת טיפולים שמעררת את נפשם ופוגעת בהם.

אל המוסד מגיע מאשופז חדש העונה לשם מקמרפי, חייל לשעבר שמתקשה לקבל את המציאות במוסד אליו הגיע.
הוא לא מוכן לקבל את העובדה שאנשים מוכנים לסבול את היחס המשפיל והנורא ומנסה לעורר את המטופלים, להחדיר בהם קצת רוח חיים ובדרכו שלו להכריז מלחמה כנגד המטפלים והשיטות הקיצוניות שלהם.

מאוחר יותר מקמרקפי מגלה שמרבית מהאנשים המאושפזים במוסד הגיעו לכאן על דעת עצמם והחליטו להתאשפז מבחירה מתוך הנחה שהם לא כשירים לחיות בחוץ. מקמרפי לא נכנע למערכת וממשיך בשלו, עושה צרות ונלחם במערכת ובשגרה על מנת לשפר את מצב הרוח. והאישיות שלו, העקשנות, ההומור, כל אלו הם תעונג פשוט, אחת הדמויות שיותר נהניתי לקרוא.

עד שהגיע המוסד היה מקום קודר ואפור. גם כאשר נדמה שהאחות הגדולה השולטת במוסד מצליחה להביס אותו הוא קם חזרה על הרגליים ומשיב לה בעוד עקיצה או התנהגות לא הולמת. נדמה שמקמרפי הצליח לחדור לראשם של אותם אנשים ואת חלקם גם הצליח לעורר מעט. הוא לא נכנע לתכתיבים, סוס פרא שאין באפשרותם לרסן.

בין הספרים הטובים ביותר שקראתי, זה מצחיק וגובל בטירוף, מרגש, כואב ועצוב מסעיר ומטלטל. מה שנשאר זה לעמוד ולמחוא כפיים סוערות ליצירת מופת שכזו, וואו.

שעון הקוקיה העתיק התלוי על הקיר במסדרון הארוך והמואר בזהוב חלש צלצל שתים-עשרה – חצות, לילה.
ממש עכשיו, על דפים אחרים במקום אחר, פרושה סינדרלה במרכבת הזכוכית שהופכת באחת ללכלוכית ולצדה מונחת דלעת. וכאן, אצלנו, "חדר היום" סגור ו"בחדר ההלם" איש גבוה, כהה עור, שפוף, עיניים כבויות, צולל באחת ממצב של מאנייה אל תוך הדיפרסייה. פסיכיאטר מנחה. אחות נוקשה ומשביתת שמחות קטנות באופייה מזריקה. שקט משתרר, רגיעה. שלושה אחים בחלוק לבן מובילים את כהה העור השפוף אל חדרו ושם מתוך הזיות ודימיונות ואולי פנטזייה על מקום אחר - אולי על סנדל זכוכית שנפל על נסיך וסינדרלתו באה השינה.
כשזה יתעורר, אל תוך אור היום, אולי אל תוך מצב של מאנייה – מרגיש מרומם קלות האיש, עיניים עירניות מעט שוחקות אם כי מושפלות מבט – מייד תבוא התגובה, הרי יש בעיה, פה המאושפזים לא שמחים, כאן צריכים להיות מאוזנים - פסיכיאטר ינחה, אחות תזריק, רגיעה, שקט... שהייה ארוכה ב"חדר היום" בפיקוח מתמיד של שלושת האחים – וצניחה אל תוך הדיפרסייה, אבל היי, פה אנשים לא ירודים, צריכים להיות מאוזנים - פסיכיאטר ינחה, אחות תזריק, רגיעה, שקט...
יום-לילה-יום... מצב-זריקה-הרגעה... המולה - אחות נוקשה משביתת שמחות קטנות – אחים כופים התנהגות אחידה ולא תגיע תגובה בדמות "ענישה" בצורת טיפול זה או אחר או אי מתן מזון... שקט במסדרון...
שגרת החיים שם במסדרונות המוארים באור חלש מאוזן, ותמונת הטיפול בכפייה והשלטת שליטה התנהגותית תוך עינויים וימים שלמים מעורפלים בגלל תרופות. השגרה הזו, אותה השגרה מופרת...

1962- אל תוך סדר היום הזה נכנס קן קיזי - שהתפרנס בעברו בין היתר כמתנדב לניסויים בסמי הזייה ושימש כאח במוסד פסיכיאטרי ושהעז להכניס בסיפורו אל תוך השגרה הזו מטופל מרצון. למעשה איש בריא בנפשו וחזק ושחקן מצויין וזו מהות הסיפור... סיפורו של מנהיג שמנסה להציף ולשנות את שגרת השקט הכפוי... להכניס מעט חיים ויזמה ושמחה אל המקום הזה, להביא את האחים הפועלים באוטומט לשאול שאלות. להביא סיפור שכולו הומור וסאטירה ועוצמה ותמונות קשות של התנצחויות בין הצוות לבין החולה על בסיס יומיומי. ולהעלות תוך כדי שאלות נוקבות כמו מהו חולה בנפשו כמו מתי יש לכפות על החולה בנפשו טיפול תרופתי מאזן שבאופן ברור ידכא. והאם יש לתת לחולה את הכלים להתמודד בעצמו ובהיותו נקי מתרופות ולהתבטא. ומה קורה כשמגיע למקום "חולה" – מנהיג. מתחזה.
קן קיזי שפותח חלון אל תוך אותו המוסד (יש שם חלון?) ושנותן הצצה לא מדוייקת (לא מדוייקת! בטח לא נכונה להיום) אבל מעניינת אל תוך המתרחש במוסד לחולי נפש. מביא סיפור טוב. מרתק. חזק (יש לציין שהתיאורים לפעמים קשים לעיכול).

הוא יצר מסמך רב עצמה וחזק שהעלה בעקבותיו דיון סביב הלגיטימציה של אשפוז בכפייה ושל מתן טיפול פסיכיאטרי כפוי ושל מתן טיפול בחשמל וטיפול מערפל בהלם והעלה את הדברים אל סדר היום הציבורי באותם ימים.
עוד הוא הביא, בעקבות ספרו, גורמים מסויימים, באותם הימים, לפקפק במדע הפסיכיאטריה ולשים אותו בסימן שאלה. פקפוק שלימים הפך, כמובן, לא רלוונטי.

(בסוגריים יש לציין כי אשפוז וטיפול בכפייה ניתנים אך ורק לזה אשר מסכן את עצמו או את סביבתו).

הו מ'קמרפי. ר. פ. מ'קמרפי. חלומם הנערץ של הברגים הקטנים במערכת. הילד הראשון בכיתה ב שלמד לעשן וכבר יודע איך באים ילדים לעולם. הו מ'קמרפי, הג'וקר הבלתי נשכח של השכבה, שהתפלח בגיל שש עשרה עם כמה חברים ברכב של אבא, להעביר עם מדורה וגיטרה עוד לילה לבן על החוף. הו מ'קמרפי, הטירון הכי מטורף בפלוגה. זה שסירב פקודה ביום הראשון, ירה בתן, ודפק נפקדות של שבועיים כשלא אישרו לו לצאת "מיוחדת". הו מ'קמרפי, זה שמגיע לעבודה יום כן יום לא, ומוציא אצבע משולשת למנהל שנייה אחרי שנודע לו שפוטר. הו מ'קמרפי - הילד הרע של החיים. רובין הוד של היומיום. המשוגע שנזכור בחיוך אי שם בשלהי חיינו.

אל מוסד לחולי נפש מגיע ביום בהיר אחד ר. פ. מק'מרפי - חייל יוצא וייטנאם, בעל שמחת חיים מדבקת וכריזמה ממזרית, שנמלט משירות "בחוות העבודה" ע"י התחזות למשוגע. לרוע מזלו, את המחלקה שאליה הוא מגיע מנהלת אחות שתלטנית - מיס ראצ'ד, שמשמעת ולוחות-זמנים הינם הערכים המקודשים ביותר בעיניה. בין השניים, שקולטים היטב זה את זו, מתפתחת איבה סמויה ומסובכת, ועד מהרה הופכת שגרת החיים הנוקשה במקום למאבק כוחות כאוטי שמוציא מאיזון מחלקה שלמה, וסוחף אחריו את שאר החולים המטורללים, ובניהם גם את צ'יף ברומדן - אינדיאני ענק ושתקן, שהסיפור כולו מסופר מנקודת מבטו וזרוע בשברי זיכרונות מתודעתו העשנה.

סיפור מצחיק ועצוב שבוחן את מושג הגבולות וההתמרדות כלפיהם, ואת כוחו של האדם הבודד מול המערכת האימתנית שבטוחה שהצדק לצידה. כמובן שאפשר לחלוק על מידת הרלוונטיות של חלקים מסוימים מהליך הטיפול המתואר בספר, אבל בכל מה שקשור לנבירה במוחם הסבוך של חולי הנפש, ככל הנראה שלא הרבה השתנה מאז.

נ.ב. לא קראתי את התרגום הישן, אבל התרגום החדש של יריב ספיר (בשונה מהרבה מאוד תרגומים חדשים ורזים) מעולה, ומצליח להעביר את הדקויות הנדרשות לציור העלילה בכלל, ודמותו הבלתי רגילה של מ'קמרפי בפרט.


לא מומלץ ל:
שחקני "תעלת בלאומילך", חסידי עוזי משולם, אחראיות משמרת ב'אברבנאל' ומר קים ג'ונג-און מקוריאה הצפונית.

מומלץ ל:
יו"ר הכנסת, קב"נים בגולני, צאצאי קולומבוס והמתיישבים הלבנים, ולכל אלו שתוהים לעצמם - כמה משוגעים באמת מסתובבים שם בחוץ.

קשה אפילו להתחיל לתאר עד כמה הספר הזה גאוני, כמה יפה הוא מעביר את הביקורת הכי נוקבת על האנושות של המאה ה-20 ועל מה שיבוא אחריה.
הספר הצליח להדהים אותי בכל פעם מחדש, לשאוב אותי אל תוך עולם כאוטי ומפחיד שמופרד מ"העולם האמיתי" בכמה קירות וגדרות בלבד, שמתאר בכזאת כנות את הגועל ואת היופי והחן באופי האנושי.
הבחירה הפנטסטית של הדמויות מדמות המספר הניטרלי- צ'יף ברומדן (הרואה ואינו נראה, שומע ואינו נשמע, שיודע על העולם יותר מכל דמות אחרת בספר) וכלה בדמותו החזקה של מק'מרפי, שמוכיחה עד כמה בעצם האדם הוא יצור שברירי.
מה עוד אפשר להגיד על ספר שהשאיר אותי בפה פעור, שגרם לי לחשוב ולתהות, שאולי הפך אותי לאדם טוב יותר.
שווה לקרוא!

מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מחייך אליי חיוך נעים של חבר, קן הקוקיה ממדף הספרים. תמיד נעים ומעודד לפגוש ולהיזכר בו, גם אם רק מרחוק.

הספר הזה הגיע אל ידיי בתקופה המתאימה. אותה תקופה נעתי וחיפשתי בלהט לא קטן אחר ספרים המתרחשים או העוסקים בבתי חולים לחולי נפש. ספרים, סרטים. ובכן, הייתה לי סקרנות רבה אחר העולם הזה. עולם מחלות הנפש, העולם שצל אפל כבד של בהלה, פחד וריחוק מר מרחף מעליו, אך תמיד נשקף לעיניי אותו צד עשיר ומרתק להפליא שהוא נושא עימו. באותו הזמן, גם בעקבות הסרט (שאגב, התעלל בעלילת הספר), הגעתי אל קן קיזי, אל קן הקוקיה ואל המוסד המיוחד הזה. למן הרגע הראשון נשביתי בייחודו ונכנסתי לעולמו בעניין רב. הספר מתרחש במחלקה הסגורה במוסד לחולי נפש, שם, דרך מבט עיניו של אחד ממאושפזי המחלקה, הוא הצ'יף המגודל המעמיד פני חירש, מתקבצות להן שלל דמויות המאושפזים. דמויות מיוחדות בשונותן, באומללות עליבותן, ונדמה שגם בתמימות ראייתן וטוב ליבן, אך הן בעיקר מעניינות מאד. חלקן נעימות למפגש, חלקן פחות. הדבר שמשותף להם, למאושפזים, הוא הצייתנות המוחלטת והכניעה הבלתי מתפשרת לשתלטנות האגרסיבית והקרה של האחות הראשית, 'האחות הגדולה'. באחד מן הימים, מגיע אל אותו מוסד אחת הדמויות היפות שנמצאות בזכרוני, רנדל מקמרפי, המאושפז מלא רוח החופש וההומור, זה המסרב לעטות על עצמו שביב קל של צייתנות, במוסד שצייתנות היא בו התנאי הבסיסי הראשון. שם, כשהוא משתלב בין המאושפזים כפרוע הכריזמטי, המרתק, הסוחף, המיוחד ויוצא הדופן של המחלקה, נפתחת בינו לביו האחות הגדולה מערכה כבדה על גבולות החופש.
זהו במידה רבה ספר שבוחן את גבולות החופש. של האסירים, של המאושפזים, של אלו הנתונים בשליטתם של אחרים, ואולי גם שלנו, אנו המסתובבים לכאורה נטולי כבלים מוחשיים, וגורלנו בידינו, אך לא ברור עד כמה חזק כבול כל אחד מאיתנו, בכבלי הרגש השונים.

קן הקוקיה הוא ספר מצוין.
מצוין מפני שהוא מעניין, מצוין מפני שהוא מטריד, מצוין מפני שהוא גם מצחיק ומצוין מפני שהוא מציג, בעיניי, את אחת הדמויות המעניינות, המרגשות, היפות והאהובות בספרות של המאה החולפת.
קן הקוקיה מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של הצ'יף, בחור אינדיאני גדול מימדים המאושפז במוסד לחולי נפש, אליו מגיע יום אחד מאושפז חדש, מקמרפי שמו.
דרך זווית ראייתו של הצ'יף אנו מתוודעים אליו, אל מקמרפי, כבחור כריזמטי ויוצא דופן ברוחו החופשית והמהפכנית.
לאיטה מתפתחת לה מלחמה בינו, מקמרפי, לבין 'האחות הגדולה' המאיימת, השולטת ביד רמה וקשה בשאר המטופלים.
ככל שהמתח ביניהם גובר, והרוח המהפכנית והמיוחדת מתנגשת ברוח שתלטנית, קרה ומאיימת, כך נפרסת אל מול עינינו הקוראים המחלקה הפסיכיאטרית, והתוצאה מטרידה.
זה ספר נהדר וחשוב, אותו אני אוהב מאד וממליץ עליו בהחלט.

לקח לי קצת זמן להיכנס ממש לתוך הספר אבל אחרי שזה קרה היה פשוט כיף לקרוא אותו.
לא זכור לי שקראתי על דמות כל כך גדולה מהחיים כמו מקמרפי. כל הספר הוא מנקודת מבט של המספר שהוא אומנם אחת מהדמויות בספר אבל אין ספק שהספר הזה בנוי על מקמרפי.
מעבר להנאה מהספר אפשר למצוא גם הרבה תובנות בין השורות.
אין בספר יותר מדי התרחשויות דרמטיות חוץ מהחלק האחרון אבל עדיין גם החלקים הפחות 'מפוצצים' גורמיםלך להיות דבוק לספר.

ספר מעולה באמת.
עוד אחת מהקלאסיקות שמזכירה לנו מדוע קלאסיקה נחשבת ככזו - פשוט כי היא טובה מאוד ועל-זמנית.
הספר מעודכן ומתאים להיום כאילו לא נכתב לפני כ 50 שנה.
המשימה הבאה שלי - למצוא את הסרט ולמצוא האם יש ספרים נוספים של קן קיזי.

אהבתי את הספר, הסיפור מעניין וקולח ומעורר מחשבות אודות חופש האדם וצרכים אנושיים. רק הלוואי ומי שקורא אותו יתייחס אליו כמו עוד סיפור ולא כתיאור אמיתי של בתי חולים פסיכיאטריים והטיפולים שניתנים בהם, כמו "הלם חשמלי", שנעשים בצורה הומנית כיום ומצילים אנשים רבים ממוות (בגלל אובדנות) או מסבל בלתי אפשרי.