“קשה לסווג את הרומן הזה, סוריאליסטי? נונסנס? פנטזיה של היום יום? מדע בדיוני צרפתי? סתם צרפתי? אבל אחרי שקוראים אותו נעלם הצורך הזה לסווג, ונשארת החוויה הזאת, שמעט מאוד ספרים משאירים אחריהם. הסופר, בעזרת מטפורות סוריאליסטיות, משחקי מילים ודמיון פרוע, הופך את העולם היום יומי ליקום מקביל פנטסטי, שעדיין שומר על היגיון מציאותי, ואפילו מציאותי מאוד. הרבה זמן ארב לי הספר הזה על המדף, הוא תמיד עשה רושם ש”

“קיבלתי את הספר הזה עם המלצה חמה מדודתי מצד אמי. תוך כדי הקריאה בו, אליה נשאבתי בקלות, חשבתי כל הזמן על המשותף לרבים מהדור הזה, של אמי, דודתי ושל המחבר, למרות המרחק הגיאוגרפי. אמי ומשפחתה עלו לארץ מעיראק בשנות ה-40 וה-50 וחוו ניתוק מההורים למשך כמה שנים, נתק שהיה קריטי לכמה מהם (כמו לאמי, שעלתה בגיל 7). המחבר היה ילד באירופה בעת פרוץ מלחמת העולם השניה, והוחבא במנזר למשך המלחמה, במהלכה מתו הוריו בנס”

“ניסיתי ניסיתי רציתי רציתי ובוריס ויאן פשוט התיש לי את הצורה. הייתי משווה אותו לטרחנים אחרים אבל אפילו לזה אין לי כוח. למטיבי לכת בתחום המד"ב הלא קוהרנטי, ולאוהבי (משוגעי?) תיאורי סביבה, נוף ופרטים באופן אובסיבי. לי כבר אין סבלנות למשפטים כמו "דג השפמנון שנתפס מעד לעדשת הטלה, בושל בכמהין וחמאה על ידי השף שלי, אותו בניתי בעזרת מטריצת צלילים, חוויות מתקנות וארובת עיין שפורקה מרכב חולף”

“הרי לכם סיפור סינדרלה. כלומר, ספר סינדרלה. כזה שבהתחלה רציתי לנטוש. שגררתי וגררתי ובעמוד עשרים עדיין סבלתי מקריאתו. וגם בשלושים, וגם בשלושים וחמש. הכתיבה רזה, סתומה בעיקרה, דיאלוגים לא מבריקים, סתומים בעיקרם, תיאורים מתישים, סתומים ברובם. אבל עובדה שהיפוך קרה פה ו'צל הימים', בסופו של דבר, שינה ככל הנראה את הדרך בה אקרא ספרים מפה והלאה. עברו הרבה שנים מאז כיתה ג' וגם אני כמו כולם שכחתי איך ראוי לקר”

“קשה לסווג את הרומן הזה, סוריאליסטי? נונסנס? פנטזיה של היום יום? מדע בדיוני צרפתי? סתם צרפתי? אבל אחרי שקוראים אותו נעלם הצורך הזה לסווג, ונשארת החוויה הזאת, שמעט מאוד ספרים משאירים אחריהם. הסופר, בעזרת מטפורות סוריאליסטיות, משחקי מילים ודמיון פרוע, הופך את העולם היום יומי ליקום מקביל פנטסטי, שעדיין שומר על היגיון מציאותי, ואפילו מציאותי מאוד. הרבה זמן ארב לי הספר הזה על המדף, הוא תמיד עשה רושם ש”

“קיבלתי את הספר הזה עם המלצה חמה מדודתי מצד אמי. תוך כדי הקריאה בו, אליה נשאבתי בקלות, חשבתי כל הזמן על המשותף לרבים מהדור הזה, של אמי, דודתי ושל המחבר, למרות המרחק הגיאוגרפי. אמי ומשפחתה עלו לארץ מעיראק בשנות ה-40 וה-50 וחוו ניתוק מההורים למשך כמה שנים, נתק שהיה קריטי לכמה מהם (כמו לאמי, שעלתה בגיל 7). המחבר היה ילד באירופה בעת פרוץ מלחמת העולם השניה, והוחבא במנזר למשך המלחמה, במהלכה מתו הוריו בנס”

“ניסיתי ניסיתי רציתי רציתי ובוריס ויאן פשוט התיש לי את הצורה. הייתי משווה אותו לטרחנים אחרים אבל אפילו לזה אין לי כוח. למטיבי לכת בתחום המד"ב הלא קוהרנטי, ולאוהבי (משוגעי?) תיאורי סביבה, נוף ופרטים באופן אובסיבי. לי כבר אין סבלנות למשפטים כמו "דג השפמנון שנתפס מעד לעדשת הטלה, בושל בכמהין וחמאה על ידי השף שלי, אותו בניתי בעזרת מטריצת צלילים, חוויות מתקנות וארובת עיין שפורקה מרכב חולף”

“הרי לכם סיפור סינדרלה. כלומר, ספר סינדרלה. כזה שבהתחלה רציתי לנטוש. שגררתי וגררתי ובעמוד עשרים עדיין סבלתי מקריאתו. וגם בשלושים, וגם בשלושים וחמש. הכתיבה רזה, סתומה בעיקרה, דיאלוגים לא מבריקים, סתומים בעיקרם, תיאורים מתישים, סתומים ברובם. אבל עובדה שהיפוך קרה פה ו'צל הימים', בסופו של דבר, שינה ככל הנראה את הדרך בה אקרא ספרים מפה והלאה. עברו הרבה שנים מאז כיתה ג' וגם אני כמו כולם שכחתי איך ראוי לקר”