ביקורת ספרותית על צל הימים (מחודש) מאת בוריס ויאן
ספר מעולה

---

הרי לכם סיפור סינדרלה. כלומר, ספר סינדרלה. כזה שבהתחלה רציתי לנטוש. שגררתי וגררתי ובעמוד עשרים עדיין סבלתי מקריאתו. וגם בשלושים, וגם בשלושים וחמש. הכתיבה רזה, סתומה בעיקרה, דיאלוגים לא מבריקים, סתומים בעיקרם, תיאורים מתישים, סתומים ברובם. אבל עובדה שהיפוך קרה פה ו'צל הימים', בסופו של דבר, שינה ככל הנראה את הדרך בה אקרא ספרים מפה והלאה. עברו הרבה שנים מאז כיתה ג' וגם אני כמו כולם שכחתי איך ראוי לקרוא ספרים אבל 'צל הימים' הזכיר לי: מילה-מילה, אחת אחרי השנייה. כל אות קובע.

קולן, ה-'גיבור', הוא רווק צעיר המחזיק במספיק כסף כדי לטפח חיים נוחים מבלי לעבוד. ניקולא הוא הטבח שלו. שיק, חברו, מתאהב באליס, אחיינית של ניקולא. קולן דורש גם הוא להתאהב וביום הולדתו של כלבה של איזיס, ידידתו של ניקולא, הוא פוגש את כלואה. הם מתאהבים, כן, והסיפור ממשיך משם אל כל שאר התחנות הידועות.

אבל רגע, שכחתי את התדריך. 'צל הימים' מתרחש ככל הנראה בפריז, אי שם בשנות הארבעים, בעולם עם חוקים פיזיקלים משלו: אין 'כמו' ואין 'בכאילו'. המטאפורות מתממשות והדימויים מתרחשים באמת. אם אתה מרגיש שאתה מרחף מרוב אושר זה ככל הנראה מפני שאתה מרחף. כל דבר שהשפה יכולה לתאר מתרחש במציאות, ללא חציצה, והחוק הזה לא פוסח על האופי האנושי – אין ציניות, אין פסיכולוגיה, אין פוליטיקה. מסכות הן חציצה בין הפנים לחוץ ועל כן, כנראה, גם הן מתבטלות.

ובכן, זה הסיפור, אבל בספר המתאר עולם שהשפה מתגשמת בו במלואה הסיפור הוא לא העיקר, אלא השפה עצמה. ובכן, הכתיבה (אותה כתיבה שלא הצלחתי לסבול בהתחלה) מהפנטת. היא אינה לירית כלל אבל היא שירה שכזו עם סגנון משלה, מחתרתית לעיתים. ובכן, לראשונה בחיי עצרתי קריאה של ספר כדי לסמן משפט שלא רציתי לשכוח. לא משהו מדהים, לא איזו תובנה סוטרת-לחיים. סתם איזו שטות: "זה נכון שאתה לא כל כך יפה, אמרה כלואה מקנטרת". אחר כך לא הנחתי את העיפרון עד סוף הקריאה. וזה לא גרוסמן, ולא טולסטוי. סתם משפט כמו: "למען האמת, אמר, יש הרגשה שהאטמוספרה היא לא כפי שהייתה". לא מרשים, הא? אני מניח שגם זה לא ירשים: "הוא חי לאחור והיה מחייך מדי פעם – הוא זכר הכל".

אבל זה בסדר. הספר כולו הוא כמו סדנה בחשיבותן של המילים. עם התקדמות הסיפור קצב הקריאה מאט, האירועים הסתומים נדמים כברורים מאליהם, יפים להחריד (יפים גם כשהעולם הזה, משולל ה'כמו', לא מחייך אל הדמויות), נכונים. המשפטים נקראים לאט-לאט, כל משפט בפני עצמו ורק אחר כך כחלק מפסקאות וסיפור. ויש עוד עניינים שצריך לדבר עליהם ולא אעשה זאת, עניינים הקשורים לאווירה כללית; לכנות ולישירות-הטינאייג'רית של הדמויות; לכל הג'אז הזה; לפסנתר שמכין קוקטיילים שטעמם בהתאם למקצב ולהרמוניה, ולארנבים מכניים המכינים גלולות של בית מרקחת.

ושלוש הערות סיום:
-בספר המתאר עולם שהשפה מתגשמת בו במלואה הסיפור הוא לא העיקר, אלא השפה עצמה. אי לזאת ובהתאם לכך – גם למתרגם הטוב ביותר לא היה סיכוי להיצמד למקור. אין לי ספק ששבעים אחוזים מהרעיונות אבדו בתרגום והאווירה הסוריאליסטית השורה על רובו של הספר אינה קיימת במקור הצרפתי. ובכן, ייתכן שהערות שוליים היו עוזרות לדלג מעל הפער (למה קולן אכל עוגיה ונחנק מקוץ של דורבן? הרעיון מבוסס על ביטוי צרפתי?) אבל הן אינן קיימות ועד שתגיע מהדורה מוערת (היא לא תגיע) נשאר רק ללמוד צרפתית.
-הסתייגות נוספת היא המקום שתופסת בסיפור התמכרות של שיק להגותו של ז'אן סול פארטר. ככל הנראה יש כאן התכתבות עם רעיונות אקזיסטנציאליסטיים (מקווה שרשמתי נכון) אבל אינני מכיר את התורה הזו וכל הקשור לכך ירד לטמיון מבחינתי. לפחות ההתמכרות הזו מובילה עלילת משנה מוצלחת, אז ניחא.
-העיבוד הקולנועי של מישל גונדרי לספר מוצלח ביותר לדעתי ומעביר היטב את האווירה הכללית של הספר. גם המשחק של הדמויות נאמן להתנהגותן הילדית בספר. אם ראיתם ולא סבלתם – עזבו את הספר במנוחה. וההפך.

אה, ויש סיום מזעזע בנונשלנטיותו וגם חילופי דברים עם פסלו של ישוע הצלוב. כלומר, "או! אמר ישוע, אתה באמת נודניק".

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על צל הימים (מחודש)