לא חשבתי שהספר הזה ירשים אותי כל כך. סיפור על (עוד) משפחה בארצות הברית. מה עוד חדש? הספר הזה חדש. הוא עוסק במספר נושאים כבדי משקל וכבדי ראש ועושה את זה בחינניות, לפעמים בקלילות ובהומור תוך שהוא מספר סיפור מרתק שגם - מסתבר - מבוסס על מקרה אמיתי. את הסיפור מספרת רוזמרי קוק בגוף ראשון. היא מתחילה אותו מהאמצע - משהו שלמדה כילדה פטפטנית: אם את רוצה שיקשיבו לך - תתחילה מהאמצע. וגם - אם יש כמה דברים שאת

כשאני יושב בביתי, ומתחיל לפתוח כל מני אלבומים משפחתיים ולעיין בהם, אני רואה את המשפחה שלי - אני, אמי, אבי ושתי אחיותיי הגדולות - ואי אפשר שלא לשים לב להבדלים החדים בין המשפחה שלי איך שהיא נראית מהתמונות באלבומים המשפחתיים, לבין המשפחה שלי כיום: פעם היינו צעירים יותר. היה הרבה יותר זמן לטיולים ובילויים משפחתיים, היה לנו גם יותר זמן לשחק ביחד בכל מני משחקי קופסא או משחקים שאנחנו המצאנו וקריאת אגדות

****




טוב, מישהו צריך להגיד את זה ללי צ'יילד. די. גם בניכוי פקטור של אייג'יזם (הן כלפי צ'יילד והן כלפי גיבורו), נדמה לי שג'ק ריצ'ר כבר עשה די והותר, הציל מספיק אנשים, את אמריקה, ואת העולם, והגיע הזמן לפנות את הזירה למישהו שנולד בניינטיז. חישוב זריז יעלה שריצ'ר בן שבעים ושש וחצי, אבל במקום לפרוש לפלורידה ולדוג טרוטות (או מה שזה לא יהיה), הוא ממשיך להיות מגנט קנוניות בן ארבעים וחמש, עם טורסו

בחורף שעבר הייתי עסוקה לא מעט זמן בגיוס כספים. זו מיומנות מאד קטנה שלי, אבל המצוקה של הבדואים שאיתם אני בקשר היתה כל כך גדולה עד שהבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה לצאת מהמשבצת. הרבה ת'נק יו פור יור ג'נרוסיטי יצאו לי מהפה ובסך הכל די הצלחתי, בעיקר במקומות שלא דימיינתי שיש בהם סיכוי, כמו כל מיני קבוצות של אוונגליסטים אמריקאיים שהייתי בטוחה שאת הפלסטינים לא אכפת להם לזרוק לעזאזל. אבל לענייננו. באחת הפע

רבים שואלים אותי למה הפסקתי לכתוב באתר. סתם, לא רבים. רק המצאתי את זה. מעטים. כלומר - אחדים. כלומר, למעשה אף אחד בכלל לא שאל, אבל זו פתיחה נחמדה למדי. אני מניחה שאני צריכה להתנצל על כך שמזמן לא כתבתי, אבל באמת שאין לי כוח לעשות את זה. מה גם שעיקר הבעיה היא שעברתי מהמחשב לטלפון, ואין אפליקציית סימניה שתאפשר כתיבה נוחה של סקירות. אז אני מתקשקשת בפייסבוק במקום זה. ואם ככה, אני בטוחה שאתם שואלים את עצ

אני לא יכולה לכתוב את הביקורת הזו מבלי לתת אמת מידה מסוימת לחוויתי הפנימית והבלתי מווסתת ולספר כי השעה 01.04 בלילה, יום חמישי למבצע "עם כלביא". ברקע יותר מידי סוגי צלילים הקיימים במדינתנו הקטנה ומרפררים לאזעקה ויירוטים ללא כל הצדקה.
"כולנו יוצאים מגדרינו" היה ספר הבחירה שלי לימיה הראשונים של המלחמה עם איראן.
כלומר, לא בחרתי בו, הוא בחר בי - נקלע לבין ידי בתזמון מעולה. לי לא היה מושג, אבל אם יש

לעזעזל, לא הצלחתי להתחבר לספר הזה שכל כך ציפיתי לקרוא!
כולם המליצו עליו - יעל היקרה מפה, הספרנית שלי ואפילו אביעד קיסוס, הפרטנר הקבוע שלי מהצד השני של הרדיו בדרכי לעבודה כל בוקר...
משום מה אני נותרתי אדישה ודי משועממת מכל החוויה הזאת.
ההתלבטות הגדולה שלי לגבי המשך כתיבת הביקורת הנ"ל היא איך להתייחס לסוגיה הבאה:
האם לספר על משהו שקורה בעמוד 83 זה ספויילר או לא?
הרוב פה בביקורות נמנעו מכך ואני

מה שמתסכל מאוד בלכתוב ביקורת על הספר הזה – ואני בטוחה שתיסכל עשרות מונים את המתרגמת או העורכת שכתבה את התקציר של הספר – הוא שאי אפשר לחשוף כאן את הנושא האמיתי של העלילה, בלי לספיילר להחריד.
ובה בעת אני יודעת שאם אפשר היה לספר מה הנושא – רוב האנשים שאני מכירה לעולם לא היו עומדים בפיתוי לקרוא אותו.

רוב הספר מרהיב בעיניי, באופן עצוב ובודד. כל כולו זיכרון געגועים מתוקים, מהולים בכאב של אובדן. יש ב

האמת שזו סקירת-חוב, כלומר סגירת חוב, של ספר שקראתי לפני הטיסה. ואני מעלה אותה עכשיו עד שיעדכנו באתר את הספר הנוסף שקניתי לקראת הנסיעה ("מאה השנים של לני ומרגו", אם מאוד מעניין אתכם לדעת). והנושא עכשיו הוא ספרי נוסחה והאם צריך לדעת להפסיק.

יש משהו מאוד נוח בזה שאתה סופר ספרי אקשן ויש לך גיבור קבוע. יש לו תכונות קבועות, לא צריך להתאמץ בכל ספר מחדש כדי לאפיין את הדמות, כי היא כבר מאופיינת היטב, ור