#
למה דווקא הרומן "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, שנכתב בסוף המאה ה-18 ופורסם בתחילת המאה ה-19, תפס כל כך, עד שהוא נקרא עד היום ומייצר אלפי כפילים ספרותיים? אז ככה.

הסיפור ב"גאווה ודעה קדומה", העוסק ברדיפת ממון וזיווג בין דומים, כלומר, אנשים בעלי פחות או יותר אותו רקע, פחות או יותר אותו ממון, פחות או יותר אותם ערכים, כדי שימשיכו את אותו סוג של חיים עד סוף כל הדורות. אנחנו רגילים לחשוב שרדיפ

ספר מקסיםםם!!! הטרופ האהוב עליי, מאויבים לאוהבים. אהבתי את העקשנות של קיטי וג'יימס ואיך הם למדו להכיר אחד את השנייה. אהבתי את הדיאלוגים השנונים ובאופן כללי את כל הדמויות בספר , שתרמו כל אחד מהם לעלילה. התרגום לעברית היה מעולה. נהניתי מכל רגע בקריאה!!!

ביקורת למבוגרים בלבד
קראתי דיגיטלי. ספר קורע.
זו פעם ראשונה שאני ממש קוראת ספר דיגיטלי עד הסוף.
בהחלט לא רציתי לקרוא שום דבר דיגיטלית, אבל היה לי קופון של 15 ש"ח בחשבון שלי בעברית, ולא היה שווה לי להשתמש בו עבור מודפסים, לכן קניתי את הספר הזה שהיה ממש בזול בגלל מבצע כלשהו של עשרים וארבע שעות.

הנושאים המרכזיים בספר הזה בעיניי הם: פער גילאים, אהבה אסורה ורומנטיקה מצחיקה.

הספר מתחיל במשפט

החיים של רובנו מאוד עמוסים ומלאי משימות. בכל ערב אני צריכה לנהל את המשימות ביעילות מירבית אם אני רוצה להספיק למנת האסקפיזם היומית שלי – לקרוא קצת לפני שהעייפות תגבר עלי. ומה אסקפיסטי יותר מקריאה על חוויותיהם של בני האצולה באנגליה של תחילת המאה ה -19? כלומר, אם מצליחים להתעלם מהמידע שמדובר היה בשכבה צרה ביותר, בעוד אחיהם, רוב האנגלים האחרים, חיו בעוני מצמית ובבערות... אבל אצל האצילים – וואוו, איזה

למה לקלקל, הספר הראשון: ״המקום שאליו הולכים״ הוא רומן יוצא מהכלל מכל הבחינות, עלילה ורגישות וכל השאר. הרומן המדובר ספר ההמשך ״המקום שבין״ מיותר לחלוטין, חפירה אחת לאורך כל הספר, עלילה שלא מצליחה להתכנס, הרומנטיקה הרגישה שהכרנו בספר הקודם הפכה לגסה עד כדי גילוי עריות. בזבוז זמן ותסכול מהספר ״המקום שבין״