פרולוג


פן
דקה לפני שאיבדתי אותה...


חדר במלון. השארתי את קורה בפאקינג חדר עם שטיח מסחרי מגעיל שעשה לי צמרמורת. ברור שזה היה מקום איכותי עם אבטחה לאורך כל שעות היממה, והתעקשתי על חדרים בקומה העליונה, אבל עצם המחשבה שהשארתי אותה בחדר במלון עלתה לי על העצבים.


לא הייתה דרך אחרת. הייתי חייב לפנות אותה מהבניין ללילה. ואז לתמיד.


חקקתי בזיכרוני את צדודית פניה, את שפתיה הפשוקות מעט בשנתה, כל קו וקימור. את עורה החלק, ריסיה הארוכים, אפילו את נקודת החן הקטנטנה מתחת לשפתה.


וכל זה היה שלי.


היא הייתה שלי.


וכדי להציל אותה, הייתי מוכרח לשחרר אותה.


יכולתי לתת לה את הכסף. היה לי מספיק. אבל ידעתי שכל עוד האחים גררו בחיים, היא לעולם לא תהיה חופשייה.


הם היו מוצאים אותה, מתעללים בה, מענישים אותה, ולא היה לי ספק שלבסוף היו הורגים אותה.


ואני הייתי יוצא למסע נקמה על האישה שאהבתי ושלא יכולתי להציל, והמעגל היה מתחיל מחדש.


כולנו מקבלים החלטות בחיים.


יכולתי להישאר.


יכולתי להיות עם קורה.


יכולתי לקחת אותה ואת ריבר, לשכן אותן בבית פרטי עם אבטחה צמודה, אבל הן היו ממשיכות לחיות בפחד מתמיד.


זה לא יהיה חופש. זה יהיה רק להעביר אותן מכלא אחד לכלא אחר.


וזה לא היה פותר שום דבר.


תומס ליונס, האדם שהורה על מותה של אשתי, היה חלק מעולמה של קורה. ממה שהצלחתי להבין, היא עזרה לאשתו, קטלינה, ולבתו, איזבל, להסתתר מפניו. יום אחד הוא יעלה על זה וירדוף גם אחרי קורה.


העולמות שלי התמזגו סופית עכשיו ותומס, התובע המחוזי האהוב עם הרקורד המושלם, היה שורש כל הרע.


כך שבעצם לא הייתה לי ברירה.


יכולתי רק לוודא שהדם שיישפך לא יכתים את הידיים שלה.


גם אם זה אומר לנעוץ לעצמי סכין בלב ולהיעלם מחייה לחלוטין.


היא תהיה בסדר.


היא תתאושש, תשתקם ותתקדם בחייה.


אני לא. לעולם לא. אבל לפחות אוכל לנוח על משכבי בלילות ולדעת שהיא ישנה בבטחה מתחת לכוכבים.


לנשום.


עצמתי עיניים, נישקתי את מצחה ושאפתי אליי מלוא ריאות את קורה.


את הצחוק שלה.


את החיוך.


הלב הטוב.


אופייה הנדיב והמתחשב.


את דרכה לאהוב.


את דרכה לתת.


להפיח בי חיים חדשים.


"אמת," לחשתי לשערה. "אני אוהב אותך."


היא לא זזה כשיצאתי בשקט מהמיטה.


היא לא זזה כשהייתי שרוי במאבק מר עם גופי רק כדי לאלץ את רגליי להרחיק אותי ממנה.


והיא לא זזה כשלהבות הגיהינום בלעו אותי אחרי שיצאתי לבסוף מהחדר וסגרתי את הדלת בשקט.


"מוכן?" שאל דרו.


סימסתי לו ברגע שהיא נרדמה. אבל יכול להיות שהתעכבתי קצת יותר מהדרוש.


חשקתי שיניים כדי להסוות את סערת הרגשות שלי. "תישבע לי שתדאג לה."


עיניו החומות ירו אש לעיניי הכחולות. "תישבע לי שתהרוג את המזדיינים האלה ותחזור בחיים."


הושטתי יד. "סגור."


הוא חייך ותפס את ידי בלחיצה איתנה. "אז אני נשבע."


התחלנו ללכת ביחד למעלית, וגופי צרח עליי לא להשאיר אותה שם. ידעתי שזאת טעות מהרגע שהחלטתי לעשות את זה. אבל הייתי בגבי אל הקיר.


"לא מתאים לי שהיא תחשוב שגנבתי לה את הכסף," אמרתי לו.


הוא תפס את זרועי ועצר אותי בפתאומיות. "אתה חייב לעשות את זה. אתה שומע אותי? אתה לא עוד גבר שהיא תצטרך להתגעגע אליו שלוש־עשרה שנים עכשיו. אתה לוקח את הכסף שלה, שם אותו בארגז הכלים ומביים סצנה שתיראה כאילו דנטה ומרקוס תפסו אותך על חם במקרה כשיצאת איתו."


"היא לא תאמין לזה, דרו. זה שקוף לגמרי."


הוא התייצב מולי בגבות מכווצות ונעץ אצבע בחזה שלי. "אז תגרום לה להאמין. אני אעשה מה שאני יכול כדי לשתול את הרעיון אם היא לא תגיע מייד למסקנה בעצמה, אבל אני לא מתכוון לנחם עכשיו במשך חצי שנה אישה שתתאבל על אהובה המסכן והנפלא שעלה באש כשניסה להגן על כבודה. היא לא תתאושש מזה, פן. היא תאשים את עצמה כל החיים על מוות של אדם חף מפשע ואתה יודע את זה." הוא נעץ את אצבעו כמה פעמים להדגשת כל משפט. "תהיה האיש הרע. תספוג את הנזק. תן לה להתעצבן. פאקינג תשבור לה את הלב. ותעזור לה להשתחרר ממך."


הבעיה היא שלא רציתי שהיא תשתחרר ממני. אבל לא יכולתי לקחת אותה איתי. מסיבות רבות, הייתי צריך להציב כמה שיותר מרחק בין קורה גררו לתומס ליונס. העיקרית שבהן הייתה שאם וכאשר מישהו יקשר בין פן ווקר לזהותי האמיתית, קורה תהיה או הקורבן הבא של תומס, או החשודה העיקרית ברצח שלו. בינתיים אני, שיין פנינגטון, הייתי חופשי ונקי מכל חשד. מאות אלפי הדולרים שהוצאתי על זהותי הזמנית והבדויה השתלמו. לטובתה, דאגתי שזה יישאר ככה. אבל לא יכולתי לעזוב לפני שאדע שהצלחתי להרחיק אותה ממערבולת הרוע הזאת עד כמה שאוכל.


או, כמו שזה יצא בסוף, כמה שדרו יוכל.


התנגשתי בכתפו בזמן שעקפתי אותו, ולחצתי בכוח על כפתור המעלית.


ההרצאה של דרו עוד לא נגמרה. "נשבע באלוהים, אם תנסה לסטות מהתוכנית, אני אמצא אותך ואהרוג אותך בעצמי. אתה כבר לא האיש הטוב בסיפור. היא בכל מקרה תהיה שבר כלי כשתמות, אבל יהיה יותר קל לשנוא אותך. היא יודעת להתמודד עם מצבים קשים, פן."


"אבל זה בדיוק העניין. זה כל מה שהיא קיבלה כל החיים שלה. חרא ועוד חרא ועוד חרא. ועכשיו אני מוסיף לזה."


פתאום הפרצוף שלו היה ישר בתוך הפרצוף שלי. "אני לא אהיה שם כדי להציל אותך אם זה יידרדר. קח את הכסף, שים אותו בארגז כלים ותשאיר אותו באוטו שלך. השוטרים לא יחפשו שם כי הוא רשום על שמי, אבל אם כן, אני אראה את המסמך מהבנק שמאשר ששיין פנינגטון הלווה כסף לחבר הכי טוב שלו שיצא בדיוק מהכלא. קורה לא צריכה לדעת מזה. ואם היא תגלה, אני אשקר ואגיד שהכסף שלי הלך בשרפה. חשבנו מכל זווית בשביל להפחית ככל האפשר את הסיכונים בשבילה. אל תסטה לי מהתסריט עכשיו. הפעם אתה לא יכול להשתולל בחוסר אחריות. אתה חייב להפסיק להתעסק באובססיביות עם מה שאתה לא יכול לשנות ולמקד את כל האנרגיות שלך במה שצריך לעשות כדי לשרוד את החרא הזה. לא קל לחסל גררו, ובטח לא שניים."


כל עצמותיי כאבו. "אני מבטיח לך שזה יהיה יותר קל מלעזוב אותה."


"כנראה. אבל אני מעדיף לשמוע אותך בוכה על אישה מאשר לקבור אותך. אז אני אומר עוד פעם. תתרכז. יהיה לך מספיק זמן לבכות לתוך הכרית אחר כך."


עשיתי לו פרצוף כועס, אבל הוא באמת הצליח להקל טיפה על הלחץ בחזה שלי. "טוב."


"בסדר. אתה בטוח שאני לא יכול לבוא איתך? אני מת לשרוף את דנטה כבר די הרבה זמן."


המעלית הגיעה. "לא. תישאר איתה. אם משהו באמת יקרה לי... אתה — "


הוא הניח את ידו על כתפי. "עליי. מיליון, מאה אלף, עוד פאקינג מלא מספרים, ותשעים ותשעה סנט."


מבט ארוך העביר בינינו את הר המילים שלא נאמרו. דרו היה חברי הטוב ביותר במשך שבע־עשרה שנה. הקשר הפך למשפחתי כשהתחתנתי עם אחותו. וכשאיבדנו אותה, הוא הפך לשותפי למסע הנקמה.


ובאותו רגע, היה סיכוי לא קלוש בכלל שלא רק את קורה אני עוזב באותו לילה.


"דרו... אני — "


"שלא תעז. עכשיו תעיף את התחת שלך מפה. תעשה את זה. נשב לבירה ועדכונים בעוד כמה חודשים, אחרי שיהיה שקט, כן?"


"כן," לחשתי.


"עכשיו לך. עוף מכאן לפני שתתחיל להשתפך לי וינשור לך הזין. רק עכשיו קיבלת אותו בחזרה. חבל שכבר תאבד אותו שוב."


צחקתי. פאק. איזה אח.


בהטיית סנטר אחרונה נכנסתי למעלית ושמרתי איתו על קשר עין עד שהדלתות נסגרו.


בדרך למטה, קרו הרבה דברים.


יכולת החשיבה הצלולה שלי חזרה.


הדבקות במטרה חזרה.


והקהות המוכרת שבה לעטוף אותי.


פן ווקר נכנס למעלית באותו לילה, אבל כשהיא נפתחה בקומה הראשונה, יצא ממנה שיין פנינגטון, ממוקד, נחוש ומתודלק ביותר כאב מתמיד.


הבעיה היא שרק אחרי כמה שעות הבנתי ששניהם מאוהבים עד מעל הראש בקורה גררו.


1


קורה
ארבע שנים קודם...


"כריסי!" הלמתי בצעקות על דלת דירתה. אנג'לה עמדה במעבר המקוּרה, ונשכה את שפתה במתח. "עשית את הדבר הנכון," אמרתי לה.


"נראה," היא מלמלה ועברה לכסוס ציפורניים.


התחלתי לחפש בצרור המפתחות שלי. "אנג'לה, תקשיבי לי. אם היא מביאה לפה לקוח, זה מסכן את כולנו. המשטרה עלולה לגלות. או מרקוס ודנטה. או אפילו מנואל! לא יודעת מה איתך, אבל אני לא מוכנה לסכן את עצמי בשביל שכריסי תעשה כמה דולרים מהצד."


"לא. אני יודעת. פשוט נורא לא נעים לי. היא חברה שלי וזה."


נעצתי את המפתח במנעול. "אם היא באמת הייתה חברה שלך, היא לא הייתה מעמידה אותך במצב הזה מלכתחילה." לפני שהספקתי לסובב את המפתח, הדלת נפתחה.


כריסי עמדה בפתח, בכותונת שחורה. שערה הצבוע היה מעוך והליפסטיק מרוח. "את מוכנה להפסיק למלא לה את הראש בשטויות?" היא גחנה לשגר מבט כועס לאנג'לה. "אולי אני צריכה פאקינג לתפור לך את הפה וזהו."


אנג'לה הזדקפה ופערה עיניים, ואז מיהרה להיבלע בדירתה.


"את חייבת להיות רעה כל הזמן?" שאלתי.


כריסי חייכה וחשפה את כל שיניה הצהובות. "אני יכולה לשאול אותך אותו דבר."


התעצבנתי. "אני הרעה פה? את מביאה לקוח, מסכנת את כל הנשים בבניין, ואני הרעה בסוף? פאק, כריסי. תוציאי לרגע את הראש מהתחת ותחשבי קצת על אחרים."


היא גלגלה עיניים, השעינה את כתפה על המשקוף וחייכה, כמו בתגובה לבדיחה. "אין לי מושג על מה את מדברת. אין פה שום גבר." היא סימנה בידה להזמין אותי להיכנס. "תראי בעצמך."


לא הייתה לי שום כוונה להיכנס לדירה המגעילה שלה ולחפש גבר עוד יותר מגעיל. "תעיפי אותו. עכשיו."


"אין פה אף אחד." היא שרבבה את שפתיה וציירה איקס דמיוני על ליבה.


קולה של אישה שלא זיהיתי נשמע מאחוריי. "אמממ... זה כי הוא שם."


הסתובבתי מייד וראיתי גבר עירום למחצה בורח בריצה ממגרש החניה. למזלי חציו התחתון היה החצי המכוסה. אבל מזל הוא עניין יחסי, אז עדיין הספקתי לראות את הבטן השעירה שלו רוטטת ברוח.


"תראי מה זה," כריסי אמרה בהשתאות מעושה. "כדאי שתחליפי מילה עם אנג'לה. ראיתי אותה מבריחה גבר לבניין קודם, אבל לא רציתי להלשין. את יודעת, כי אנחנו חברות וזה."


השבתי את העיניים היוקדות שלי לכיוונה. "את פאקינג רצינית, כריסי? את אמורה לדעת יותר טוב מכולם ש — "


"ומי זאת עכשיו?" היא הבליטה את סנטרה לכיוון מגרש החניה.


הפניתי את ראשי אינסטינקטיבית לאחור וראיתי ברונטית גבוהה וארוכת רגליים עומדת מחוץ למעבר המקורה. היא לבשה מכנסונים ורודים שחבקו את גזרתה הדקה וגופיית משי לבנה שלא חשפה מספיק למקצוע, אבל הרבה יותר מדי בשביל שליחת "עדי יהוה" שבאה להציל את נשמתי, למשל.


"אפשר לעזור?" שאלתי רגע לפני שדלתה של כריסי נטרקה. נאנחתי והבטחתי לעצמי לטפל בה אחר כך. אבל חוץ מלהתקשר לאחים גררו, ופאקינג אין מצב שאני אעשה את זה, לא היה לי הרבה מה לעשות.


האישה חייכה וחשפה שיניים שהעידו על ילדות מרופדת באורתודנטים יקרים וחיים על תזונה של עננים.


היא הצביעה בציפורן מטופחת על הדלת של כריסי. "בחורה נחמדה."


"אוצר," עניתי. "מה אני יכולה לעשות בשבילך?" שאלתי אחרי שהעברתי עליה עוד מבט ממושך.


"אה, כן." היא התקרבה אליי, ונאלצתי להטות את צווארי לאחור כדי לשמור על קשר עין.


נכון שאני נמוכה, אבל היא בטח הייתה מטר שמונים עם הפלטפורמות האלה, שבאו עם רצועות בצבע ניוד וגובה רציני.


עיניים חומות וחמות הסתכלו עליי מגבוה כשהיא אמרה, "אני מחפשת את דנטה גררו."


עיקמתי את שפתיי. "חבל. הוא לא גר פה."


היא הטתה את ראשה לצד, כמו גור כלבים מבולבל. "אבל זה הבניין שלו, כן?"


"אכן כן." פרשתי את ידיי כמו דוגמנית פרסים בשעשועון טלוויזיה. "אבל הוא מצליח איכשהו לעמוד בפיתוי להפוך את ארמון היוקרה הזה למעונו העיקרי."


"את, אה... יודעת איך אני יכולה ליצור איתו קשר? הוא אמר לי לפגוש אותו פה, אבל לא השאיר לי מספר."


כל שערותיי סמרו ובהלה הציפה אותי. "שיט! הוא בא לפה? היום?"


"אמממ... לא היום־היום. הוא רק נתן לי את הכתובת הזאת ואמר לי לבוא לכאן מתי ש.... אה... תהיה לי הזדמנות. אז הנה אני."


נשמתי לרווחה וטפחתי על ליבי כאילו יכולתי להרגיע אותו כך. "אוף... אל תפחידי אותי ככה."


"סליחה," היא אמרה במבוכה.


מקרוב, היא הייתה אפילו יפה יותר. מבוגרת ממני, אולי בת שלושים, אבל עם עור טוב ואיפור עדין. לא סוג היופי שרואים על שערי מגזינים, אבל לגמרי יפה מספיק בשביל לדמיין שאולי היא הייתה יכולה. המחשבה כיווצה אותי.


"אפשר לשאול מה העניין שלך עם דנטה?"


"אה, אמ... " עיניה נדלקו. "עניתי למודעה ברשת — "


"לדוגמניות?" סיימתי במקומה.


"כן! בדיוק."


נאנחתי. נשגב מבינתי איך הוא הצליח למצוא כל־כך הרבה נשים נואשות. ועוד אחת שנראית ככה? אין מצב.


"תקשיבי. את נראית לי נחמדה, אז אני אגלה לך סוד." קירבתי את ראשי והורדתי את קולי. "זה לא מה שאת חושבת. זאת... הונאה. לכי הביתה ותשכחי מזה. אל תתקרבי לזה בכלל."


התחלתי לפנות לאחור, אבל היא אחזה בזרועי.


"אין לי לאן ללכת. הוצאתי את הכסף האחרון שהיה לי על המונית עכשיו. אני יודעת מה קורה פה. יש לי לקוחות משלי. עשירים. אני רק עוברת קבוצה. זה הכול."


שחררתי ממנה את ידי ברוגז והסתכלתי עליה ביראת כבוד מעושה. "את מאורווה אחרת?"


היא הנהנה כמה פעמים.


"יש לך לקוחות משלך?"


היא הנהנה שוב.


"ודנטה נתן לך את הכתובת הזאת?"


עוד חיקוי של בובת דשבורד.


הסתכלתי עליה בחשדנות וחיפשתי אמת בעיניה הגדולות.


לא מצאתי.


"ממש. אין לנו דברים כאלה פה. עכשיו פאקינג עופי לי מהבניין."


"טוב! בסדר! אני לא מ... אורווה אחרת. אבל יש לי ניסיון."


גלגלתי עיניים והפניתי לה את גבי בדרך למדרגות. הטלפון שלי התחיל לצלצל וכששלפתי אותו מהכיס האחורי, ראיתי על המסך את שמו של מנואל.


"לא. לא. לא. חכי!" היא קראה.


התעלמתי ממנה. לא היה מומלץ לתת לשיחה של מנואל להגיע למענה קולי. "הלו."


"היא פאקינג בהיריון!" הוא צעק.


הבחורה שחשבה שהיא מינימום דוגמנית־על, הלכה בעקבותיי והמשיכה לפזר תחנונים כמספר צעדיה.


"מי?" שאלתי את מנואל. עצרתי בקומה השנייה והצבעתי לכיוון מגרש החניה. "עופי." סימנתי לה בתנועות שפתיים.


היא הרימה את ידיה בתחינה. "בבקשה. רק תקשיבי לי רגע."


מנואל המשיך לחפור לי באוזן. "אין לי פאקינג מושג. הזונה שלקחת לרופא היום."


שיט. לוסי.


"תגרשי אותה, קורה."


"לא, רגע," אמרתי מהר.


פניה של האישה האירו בשמחה.


"לא את!" התרגזתי עליה בלחש.


מנואל המשיך. "פאקינג הזהרתי אותך, קורה. תעיפי אותה. הלילה. אם אני אבוא לעשות את זה בעצמי, נשבע לך באלוהים שאני לוקח איתי גם את ריבר."


חטפתי סחרחורת כי כל הדם אזל מפניי בבת אחת. הושטתי יד למעקה כדי לא ליפול. "לא. לא. אני אטפל בזה. נשבעת. אין לוסי. עכשיו."


"יופי. ועכשיו בגלל הטיפשות שלך חסרה לי בחורה. אז מעניין לי את התחת אם תצטרכי לרדת לרחוב בעצמך, אבל אני רוצה תפוקה כפולה הלילה. את פאקינג חייבת לי את זה."


לא ידעתי איך הוא יכול להאשים אותי בהריונה של אחת הזונות, כשטרחתי כל־כך לוודא שהן על גלולות ושיש להן קונדומים בשפע. אבל מנואל אף פעם לא היה צריך סיבה כדי להאשים אותי במשהו.


"אני... יום שלישי היום. אין מצב שהבנות יוכלו להכפיל תפוקה. תן לי עד סוף השבוע. מבטיחה שזה יסתדר."


"בת כמה ריבר כבר? תזכירי לי?"


זאת לא הייתה שאלה. האיום היה ברור ושמעתי אותו היטב.


עיניי נפערו ובחילה טיפסה בגרוני. "עליי. כפול."


"הלילה," הוא הדגיש בעצבים.


"הלילה. נשבעת."


המשכתי להחזיק את הטלפון צמוד לאוזני הרבה אחרי שהוא ניתק. לא היה לי מושג מאיפה להביא את הכסף. ימי שלישי הביאו פדיון של פחות או יותר שלושת אלפים, בניכוי שלושים האחוזים של הבנות, הייתי צריכה מעל אלפיים דולר. בלילות שישי ושבת אין בעיה. הבנות עשו פי עשרה מזה בסופי שבוע. אבל בימי שלישי לא היה מצב לניפוח המספרים. בטח לא כשכבר היו חסרות לי ארבע בנות. לוסי, פאקינג לוסי המסכנה, הייתה החמישית.


"שיט," סיננתי. זאת תהיה מכה קשה לקרן החירות שלי, אבל איזו עוד ברירה הייתה —


"אני יכולה להשיג לך את הכסף."


ראשי זינק.


חיוך מושלם הפציע על פניה המושלמות. "לא שיקרתי. יש לי עשיר אחד שתמיד שמח להיפגש."


"מספיק שמח לשלוף אלפיים בערב אחד?"


ראשה נטה בהפתעה כנה. "זה הכול?"


"זה הכול," לעגתי. עצמתי עיניים וצבטתי את גשר אפי. "למה את עוד פה?"


"כי נראה לי שכרגע את צריכה אותי. תני לי ארבע שעות, אני מביאה לך אלפיים. שש שעות? שלוש עגול."


עזבתי את המעקה. "הצעה נדיבה, אבל מה יוצא לך מזה?"


היא הפנתה את ראשה ולחשה, "הגנה."


בהיתי בה בפה פעור כמה שניות. ופרצתי בצחוק גדול. "הגנה? זאת בדיחה?"


היא הידקה את שפתיה. "הבנות של גררו מקבלות כבוד ברחוב. לא ככה?"


"ברחוב, אולי. אבל כבוד זאת מילה גדולה עם הרבה משמעויות." הנפתי שוב את זרועותיי לצדדים, הפעם פחות כמו דוגמנית פרסים ויותר כמו אימא עצבנית. "בין הקירות האלה אין דבר כזה כבוד. ואל תחשבי לרגע שאצלך זה יהיה אחרת. דנטה לא צריך אותך כדוגמנית. אין לו מצלמה אפילו. הוא רוצה לסרסר בך, לקחת שבעים אחוז מהכסף שלך ולכלוא אותך בבניין הזה לשארית חייך העלובים. אז אם יש לך אפילו מושג קלוש מה זה כבוד, עדיף שתלכי. קחי את האלפיים שלך, תמצאי עבודה שבה את לא צריכה פאקינג לשכב על הגב, ותכבדי את עצמך. ועכשיו תסלחי לי אבל אני עסוקה." המשכתי לעלות באפס סבלנות.


"אני עדיין צריכה את המספר של דנטה!" היא קראה.


"לכי. תזדייני."


"אם אני לא אקבל את המספר, הלך עליי."


עצרתי, ושמטתי את סנטרי אל החזה. גם אם אתן לה את המספר, הלך עליה.


למה שאלתי.


למה אכפת לי.


אפילו לא ידעתי את שמה.


ובכל זאת...


"ממי את בורחת?"


קולה התקרב. "גנבתי כמה שטרות מלקוח. את יודעת, שיהיה לי למשהו לאכול ו... בקיצור, אני צריכה עזרה. אם אני אגיד שאני עובדת אצל גררו, הוא יעזוב אותי. אני ממש צריכה את זה."


הסתובבתי. "לכי למשטרה."


"זה לא עובד ככה. את יודעת את זה."


לצערי, אכן ידעתי. ידעתי את זה טוב מאוד.


"אין לך מושג על מה את מדברת. נשים לא באות לפה כדי לברוח, הן בורחות מכאן. את שומעת אותי? זה לא מקום בטוח פה."


היא החזירה לי מבט מתריס. "אולי. אבל כמו הכבוד שלך, גם מקום בטוח בא עם כל מיני משמעויות. תני לי להחליט בעצמי. טוב?"


הרמתי את ידי לתליון הכוכב על צווארי והזזתי אותו מצד לצד על השרשרת. "בבקשה אל תאלצי אותי לעשות את זה."


היא עלתה מדרגה אחת. "זה יעזור לי מאוד. וגם אני אעזור לך. אני אתן לך חלק מהרווחים שלי כל לילה. חצי־חצי?"


"החלק שלך ברווחים יהיה שלושים אחוז. כל השאר הולך לגררו. ומתוך השלושים, את צריכה לשלם חצי על המגורים פה. כך שמתוך האלפיים שתעשי הלילה, יישארו לך בסוף שלוש מאות דולר בכיס."


"אוקיי, אז שבעים וחמישה אחוזים יגיעו אלייך."


כאב לי בחזה. "אני לא רוצה את הכסף שלך."


היא עלתה עוד מדרגה. "אז אני יכולה לעזור בדברים אחרים. כל מה שאת צריכה. אני יכולה לעזור."


"פאק. למה את עקשנית כל־כך? אני נותנת לך מוצא. קחי אותו."


"כבר אין דבר כזה מוצא. לך יש? מה עם שאר הבנות כאן? להן יש דרך מילוט? לא. ולא משנה אם תיתני לי להיכנס או לא, גם לי אין."


צחקתי בתסכול ותקעתי את ידיי על המותניים. "ברור לך שאת מבקשת עזרה מהשטן, כן?"


"כשאת בתחתית, לא נשאר אף אחד אחר לבקש ממנו עזרה."


אמת לאמיתה.


הנדתי את ראשי. "אני צריכה לקבל אישור מדנטה קודם."


"אוקיי."


פאק, באמת הסכמתי לעשות את זה? הבנות בדרך כלל הונחתו עליי מלמעלה. והנה סוף־סוף יש לי הזדמנות לסרב למישהי חדשה, ואני מכניסה אותה.


"אם אני אתקשר אליו, אי אפשר לדעת מה הוא יגיד." מבטי ירד אל רגליה הארוכות והשזופות, ומשם עלה לשדיה המלאים.


היא הייתה שווה. ידעתי בדיוק מה דנטה יעשה לה אם אתקשר אליו. הכי רחוק ממקום בטוח שיש.


"אני יודעת," היא אמרה עם ניצוץ של תקווה בעיניה.


השארתי את מבטי על עיניה, לתת לה עוד הזדמנות לעצור אותי כשהרמתי את הטלפון.


היא שתקה.


חייגתי מספר, אבל לא את של דנטה.


"מה את פאקינג מתקשרת עכשיו?" מרקוס ענה לטלפון.


חוץ מקטלינה לא היו לי חברים במשפחת גררו. אבל כשהייתי צריכה משהו, מרקוס היה הראשון שהתקשרתי אליו. אולי הוא ירביץ לי קצת, אבל לזיין את הבנות לא עושה לו את זה. למרקוס היה טעם מסוים מאוד בנשים. נשים עם זין. אבל זה היה סוד שהוא לעולם לא יחשוף בפני משפחתו.


"הזדמנות אחרונה," אמרתי לה בתנועות שפתיים.


היא חייכה ושילבה את זרועותיה. "בבקשה."


נשמתי עמוק, והרסתי גם לה את החיים. "דנטה שלח לי מישהי."


"ו..." הוא אמר בחוסר סבלנות.


"הוא לא אמר לי כלום על זה. אני רק רוצה לבדוק איתך שזה בסדר לארגן אותה פה."


בבקשה תגיד לא. בבקשה תגיד לא. בבקשה תגיד לא.


"אני לא הבייביסיטר שלך. יש מה לזיין עליה?"


נשכתי את עצמי. "כן."


"אז פאקינג תני לה להזדיין!" הוא ניתק.


החזרתי את הטלפון לכיס וזרקתי לה חיוך נימוסי קטן. "ברוכה הבאה לבניין..."


"לקסי," היא השלימה. "לקסי פלמר."


"נעים מאוד. אני קורה גררו."


היא השתנקה.


"אל תסתכלי עליי ככה. זה קשר נישואים בלבד."


היא שוב נראתה נדהמת, והפעם גם פערה עיניים. זה הצחיק אותי.


"בעלי מת לפני שנים."


"אוי, שיט. מצטערת לשמוע."


"עזבי. רק תזכרי שאני לא אחת מהם. בסדר?"


"בסדר." היא חייכה חיוך גדול, עוצר נשימה ו... לא היה לה מושג.


אבל כמה שנים אחר כך, התברר שאני זאת שלא היה לה מושג.