על הכריכה האחורית נכתב "רומן היסטורי".... לא הייתי מגדירה את הספר "החיים החדשים של לילי שפרד" כרומן היסטורי. כן הייתי מגדירה אותו כסיפור שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים.

בשנת 2015 רייצ'ל ריס חיטטה במדפי הספרים של אימא שלה וניתקלה במחברת ספירלה. הכריכה של המחברת היתה מעוטרת בתמונה של אישה צעירה משנות השלושים, כשהיא ניצבת על סיפונה של אונייה. דפדוף במחברת גולל את סיפורה של אישה שניצלה את חבילת הסיו

"בית ליד הים" הוא רומן מתוק, קליל וקיצי, עם סוף טוב הכול טוב. כמו כל הרומנים העלילה הזו נעה על מנעד רגשות של: משפחתו-לוגיה, חברות, ידידות, אהבה, רגשות אשמה ומעל לכל אלה, טרגדיה וחלון לעבר הים והמרחב.

העלילה הזכירה לי את הספר "קולו של ארצ'ר" שנכתב על ידי מיה שרידן ולא במקרה. שני הספרים הללו עוסקים בעיירות ישנוניות, ודמויות גבריות מושלמות, מוזרות מעט, מובדלות מהחברה ובעיקר טיפוסים שלא מוציאים מ

גיבורת הרומן הנוכחי היא קאסי. למרות שהן היו שלוש אחיות: קארן, קאסי וניקול קאסי הייתה הבת האהובה במיוחד על אב המשפחה

בפרק הראשון הפותח את הספר, קאסי קרטר יושבת ליד מורין בבית המשפט של מחוז קינג בסיאטל. מורין רזה כעלה נידף ברוח. מורין בקושי הצליחה לעמוד על רגליה כשהשופט נכנס לאולם בית המשפט.

מורין הייתה אמורה להעיד נגד בעלה האלים. קאסי חוות את אותה סיטואציה לאחר מספר חודשי נישואין לדיוק. דיו

אמשול לכם משל, חברי היקרים.

נגיד שהיה לכם ידיד חכם, נבון ובעל אינטליגנציה שמעל לממוצע, והתחברתם היטב, הערכתם מאוד את יכולותיו והתענגתם על אמרי השפר שלו.
והנה, לאחר זמן מסויים, הידיד הזה החל לחזור על סיפוריו עד שהעלה לכם את הסעיף. ולא זו בלבד, אלא שההומור שלו נעשה מטופש, הסיטואציות הזויות, ותוך כדי סיפור על הרפתקאות מסמרות שיער, הוא גם היה משחרר הלצות שלא ממין העניין. הקיצר, התעייפתם. כמה אפשר

כבר אמרתי שאני לא כל כך אוהבת סיפורי עיירות קטנות.
יש להם נטייה ליפול לצד הרומנטי של עיירה קסומה שבה כולם עוזרים זה לזה או לצד הלעגני של עיירה פרובנציאלית שבה כולם מעורבים זה בחיי זה ועיסוקם המרכזי בחיים הוא לרכל אחד על השני.
בתור מי שחיה בקהילות קטנות רוב חייה, לרוב הספרים האלה רחוקים מלשקף את המציאות שאני מכירה.
המרכזנית מספר על עיירה קטנה בארצות הברית בשנות החמישים והוא אחד מאותם ספרים שהתיא

הספר נפתח בפנייה מהסופרת אל כל מי שלוקח את הספר ליד, ומספרת לו את מקור ההשראה לכתיבת העלילה המרגשת הזו וזה לא רגיל. לרוב, סופרים בוחרים לכתוב דברים מסוג זה באחרית דבר, כשכבר התמסרנו לפרי עטם ועצם זה שמקומבר דווקא בחרה לפתוח בסיבה, העצימה את חווית הקריאה והחיבור לטקסט.

וילה לייקי היא אישה צעירה המנהלת בית קפה בעיירת אושנסייד במדינת וושינגטון. וילה איבדה את אמה כשהייתה צעירה, ומאז לקחה על עצמה את

#
באנגליה של המאה ה-17, בה משתוללת מלחמת אזרחים בהתקפות אלימות מזויינת, יש המון מכשפות שמישהו צריך לצוד. המישהו הזה – מאת'יו הופקינס שמו - מינה את עצמו למומחה לאיתור מכשפות: הוא ירא-שמיים (כמובן) בנו של כומר, בעל פונדק שפיתח שיטות מעניינות מאד איך לאתר – ולהיפטר – ממכשפות. לצערו חל באנגליה איסור על עינויים, כך שהיה על הופקינס להיות יצירתי. האמונה היתה שהשטן שולח "שדונים" היונקים דם ממכשפה – לכן ה

#
היא כתבה ספר על מה שקרה בעיירה קטנה בארצות הברית בשנות החמישים. לטענת מה שכתוב על הכריכה האחורית – בעקבות הסיפור המשפחתי שלה, מגובה ביומני סַבָתָה. לפעמים הצליח לה יותר, לפעמים פחות, אבל זה סיפור חביב, שנחמד לקרוא, אם כי הייתי מעדיפה עריכה קצת יותר מהודקת, בעיקר בהתחלת הספר הטרחנית משהו, שגרמה לי לשקול לנטוש אותו ודי.

ויויאן היא אישה נשואה מהמעמד העובד, חיה חיי צמצום יחסי. בשנות החמישים באמ

השקרים שמספרים לנו / איימי טינטרה

תכירו את לוסי. עד לפני 5 שנים הוא התגוררה בעיירת הולדתה בטקסס, הייתה נשואה לגבר שהכירה בקולג' והייתה לה חברה טובה בשם סוואנה שאותה חבריה כינו סאווי. אבל כל חייה השתנו לחלוטין כאמור לפני 5 שנים כשסאווי מתה ולוסי הייתה החשודה העיקרית במותה. ואיך לא יחשדו בה? לוסי אותרה עם פגיעת ראש ועל שמלתה היה מרוח דמה של חברתה הטובה. אבל למשטרה לא היו ראיות לאשמתה של לוסי ולכן ה