ביקורת ספרותית על הליכה על החוף מאת דבי מקומבר
ספר מעולה

---

הספר נפתח בפנייה מהסופרת אל כל מי שלוקח את הספר ליד, ומספרת לו את מקור ההשראה לכתיבת העלילה המרגשת הזו וזה לא רגיל. לרוב, סופרים בוחרים לכתוב דברים מסוג זה באחרית דבר, כשכבר התמסרנו לפרי עטם ועצם זה שמקומבר דווקא בחרה לפתוח בסיבה, העצימה את חווית הקריאה והחיבור לטקסט.

וילה לייקי היא אישה צעירה המנהלת בית קפה בעיירת אושנסייד במדינת וושינגטון. וילה איבדה את אמה כשהייתה צעירה, ומאז לקחה על עצמה את תפקיד האמא בבית. היא דאגה לאביה, לאחיה לוקס, לאחותה הקטנה הארפר ולכל צורכי הבית. הערצתי את דמותה הרצינית, המחושבת, המתחשבת ואת ליבה הענקי והאוב, אך בה בעת, כאב לי שנשאה בנטל רב מגיל צעיר ובכך, נבצר ממנה לחיות חיי נעורים והתבגרות רגילים.

הארפר לעומתה היא אישה צעירה בעלת אישיות תוססת, אופי שממגנט אליו אנשים, חייכנית, ספורטיבית והרפתקנית. אין איש אחד בעיירה שלא אוהב אותה. אך הארפר סבלה לא מעט בחייה במיוחד מאחר והחלימה מלוקימיה לפני שלוש שנים ומאז, כל יום מוקדש למיצוי עד תום.

יום אחד נכנס גבר מושך לבית הקפה, שון שמו. הארפר מחליטה שהוא מתאים לוילה ומנסה לקרב ביניהם בתקווה שתתפתח ביניהם מערכת יחסים. שון מצטייר כאנגמטי. הוא גבר שקט, ממעיט במילים אך נעים עד מאוד ומבטו משדר חום וטוב לב.

החיים זרמו על מי מנוחות בין עבודת וילה בבית הקפה, הגיחות האנרגטיות של הארפר במהלך היום לעזק של אחותה והקשר הנרקם בין וילה לשון. ואז הייקום מוצא דרך לטלטל את הסירה, להסתיר את אור השמש מאחורי עננים כבדים ושחורים ומציב את וילה וכל היקר לה בפני אתגרים קשים.

הסיפור מובא בגוף ראשון מנקודת מבטם של וילה ושל שון לסירוגין. גוף ראשון מאוד נכון עבור עלילה זו, שעד מחציתה הצטיירה כעוד סיפור קליל ומתוק עד נקודת המפנה.

מקומבר בנתה דמויות פשוט קסומות ואמיתיות. היא הציבה אותן בתפאורה יפהפייה העומד בניגוד מוחלט למה שטומן העתיד בחובו עבורן ומעל לכל, היא מציגה סיטואצית שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר בין אם ממקור ראשון או די מקרוב והתוצאה? סיפור מרוגש עד בלי די.

בכיתי את נשמתי כי, כמו שאמרתי מקודם, אני מכירה די מקרוב את המהלומות עמן התמודדו וילה, הארפר ושון. הכתיבה סוחפת בצורה כה טבעית ובלתי מתאמצת, שקשה היה לי להיפרד מהספר כדי ללכת לישון.

זה המקום לפרגן ובענק לעבודת התרגום הנפלאה של מור רוזנפלד, אליה זכיתי להיחשף בעבר וניכר שהיא משתבחת עם הזמן. כמו כן, שאפו לעבודת עריכה והגהה בלתי מתפשרת. עבודתכן העצימה את הנאתי מהספר. תודה.

זהו סיפור על חוסן נפשי, על הקרבה למען האהובים שלך, על קשר משפחה חזק וחשיבותו בכלל ובעת משבר בפרט. זהו סיפור על סדרי עדיפויות ועל מה שחשוב באמת. סיפור על ההבנה שחיי נצח אינם מובטחים לאיש ושיש לנצל את החיים במלואם תוך הותרת טביעות בעולם, זיכרון יפה עבור אלו שנשאיר מאחור בלכתנו מהעולם.

משחררת אתכם עם המלצה רותחת לקרוא וחותמת בציטוט שאהבתי:

"ועתה שלש-אלה תעמודנה האמונה והתקווה והאהבה, והגדולה שבהן היא האהבה."

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על הליכה על החוף