זהו קובץ הסיפורים הראשון של וסבולוד גרשין, סופר שמעולם לא שמעתי עליו עד שהוצאת תשע נשמות גאלה אותו מאלמוניותו לפחות, כך אני מאמין, אצל רוב ציבור הקוראים הישראליים.

גרשין כתב עד להתאבדותו 20 סיפורים וההוצאה מבטיחה שהיא מתכוונת לתרגם את כולם ולהוציאם לאור.
הסיפורים באנתולוגיה הזו נכתבו בין השנים 1877-1887 והם מבוססים על פרקים מחייו של הסופר או לכל הפחות בהשראת מקומות בהם שהה וחוויות אותן חווה.

את הרומן הזה התחלתי לקרוא אתמול באחת בצהריים. תוך מספר דקות נשאבתי לעלילה שטווה הסופר הרוסי סשה סוקולוב שזהו ספרו הראשון שמתורגם לעברית. <mark>טינו מושקוביץ</mark> אחראי על הנוסח העברי של הספר שיצא ברוסיה בשנת 1976 ובישראל ממש לאחרונה.
הדמות הראשית בסיפור היא נער מוזר עשיר בדמיון שעולמו הפנימי ממלא את הקורא בנחת ובתחושה שהוא לא לבד. לא ברור לי עם לנער יש סכיזופרניה אם הוא מוגבל בשכלו אך זה לא משנה הכתיבה מעול

ספר מפתיע באייכותו. ארבעה נובלות מקובצות באוסף זה. גרשין נולד באוקראינה ב-1855 ונחשב לאחד מנציגי תור הזהב של הסיפור הקצר הרוסי.
גרשין שירת בצבא ובשנת 1880 התמותת נפשית ואושפז לשנתיים בבית מרפא. התקופה לאחר שחרורו נחשבת למוצלחת ביותר שלו מבחנה ספרותית. בשנת 1888 מצבו הנפשי התערער שוב ובגיל 33 שם קץ לחייו כשהוא מותיר אחריו כ-20 סיפורי מופת.
הסיפורים מאופיינים בכך שהעלילה סובבת סביב אנשים חלשים ומע

כתיבה קולחת וזורמת.
ניגשתי לספר/ספרון הואיל ושמו סיקרן אותי, וגם כריכה מושכת.
עיקר העניין:
בע"ח מתמרדים נגד בני האדם עקב העוולות שנגרמות להם ודורשים חירות.
אך אפשר גם להבין שבעלי החיים משולים בעצם גם הם לבני אדם...
האם חירות זה מספיק? ומה לגבי שיקול דעת? ודברים נוספים?