בזמן שאנחנו מתהדרים בעולם המערבי לגבי פתיחות לנשים , ( כמובן הדרך עוד ארוכה) . בזמן שאנחנו נלחמים על שוויוניות בין הגבר לאישה. פה בספר מגיע איזה גאון בשם טניזקי ומראה דרך אחרת להתמודדות עם הנושא. אין ספק שהוא הצליח לבלבל אותי.
בכלל דיון ברמה כל כך עמוקה של שני גברים משוחחים על אישה ורגשותיה בלי שישתעממו מהנושא קנה לרגע את עולמי. נראה לי שבחיים לא נתקלתי בדיון פילוסופי על נשים מצד גברים כשהם כל כך מחויבים עד דקויות למצוא פתרונות רגישים ומתחשבים. אם לומר זאת בצורה יפה הם לא יהיו "גברים" אם יפגעו בכבודה וברגשותיה של האישה שלהם. זה ראוי להערצה. מה שעוד... סטראוטיפ הגבר היפני הוא לא בדיוק החצנת רגשות כפי שאנחנו מכירים מההיסטוריה, מספרים, טלוויזיה. זה לא שדמות הגבר סורס או שהוא פתאום הפך לנמושה. ההפך. ההתחשבות באישה שלו והרצון לעשות דברים בצורה מכובדת הדדית והגיונית זה מה שריגש אותי.

**********************************
" יש עונות שבהן העצב שונה. סתיו היא עונה שבמהלכה יהיה הכי קשה להיפרד, כי העצב בסתיו חזק מתמיד." זו שאלה שמהדהדת לאורך כל העלילה. הטיימינג המושלם להיפרדות עם מזעור נזקים למינימום.
"גירושים הם תמיד דבר עצוב. " בגירושים עצמם יש מין עצב". אבל להגיע למצב שדנים מתי ובאיזה עונה כדאי להתגרש זה מסביר את האימרה ש - "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

נושא הספר הוא גירושין, בתחילת הספר חשבתי כמה כבר אפשר לדוש בנושא. כמה עומק אני יכולה לקבל מספר שכולו מסתכם בעניין אחד. ( למזלי אני לרוב לא קוראת תקצירים) אבל ההפך. הדיון הגיע לרמה שהנקודות שהם העלו בדיון גרמו לי לגחך לרגע או לחשוב שהם חומדים לצון. או מאידך לא רציניים בעליל. ובכן התבדיתי.
העלילה מתארת זוגיות כשהבעל לא אוהב את אשתו, אשתו בהסכמה לקחה מאהב והמשולש הזה מצליח להתקיים כל עוד כולם שומרים על חשאיות מפאת " מה יגידו" בחברה שהמעמד החברתי הוא מחייב. השאלה המהדהדת לאורך כל הספר היא "מתי ייפרדו".

הזוג לא הצליח להחליט אם להתמודד עם עצב רגעי או לסבול כל החיים. ואם החליטו כבר אז לאף אחד מהם לא היה אומץ ללכת עם זה עד הסוף.
בכדי לזרז את עניין הגירושין בין מיסקו לקנמה בן הדוד הגיע לבקר, הוא כבר חווה גרושים ויוכל לעזור , טען כי אם יושבים בחוסר מעש ולא מקדמים את העניין כל אחד יהיה תקוע בעולמו ולא ימשיך עם חייו. הם דנו מאיזה אישה קל יותר להיפרד. מאישה "מקצועית" אחת שלוקחת דברים בקלות, שכבר הכירה גברים אחרים בחייה. או אישה "אימהית".
יש אפילו מסקנה: "אין אישה שקל להיפרד ממנה ואחת שקשה להיפרד ממנה..." .

הספר דן באריכות ביחסי נישואין בעולם המודרני לעומת העולם של פעם, בין היתר יש השוואה לאורך כל הספר בתרבות של יפן העתיקה לעומת התרבות היום. כמה נשאר וכמה התפוגג.
זה מוזר שכל הספר מעניק דיון תרבותי שכזה בעוד גברים ביפן בכל הזמנים הולכים לגיישות באופן קבוע כחלק מהחיים. אז לטעמי עם כל הרגישות איזה שוויון זה אם נקודת התחלה של הגבר אינה שוויונית לזו של האישה . ההשוואה וזו דעתי בכלל לא השוואה נכונה.

זה לא ספר שקל לאהוב היות יש פה "חפירות" פילוסופיות תרבותיות די מייגעות.
אך הרגישות שהסופר ניגש לנושא הוא יפה ורגיש בעיני. כי בכל מקום בו יש רגישות לאחר זה מתקבל אצלי בברכה.

אמא ואבא התגרשו כשאני ואחי היינו בני 4.אני לא זוכר מצב אחר,מצב טרום גירושים.זה היה פשוט תמיד היה שמה.כמו איזו חיית מחמד,או איזה קרוב משפחה מצורע.אני לא יכול לזכור את המצב שלפני,שאבא ואמא היו פוצי מוצי ואהבו אחד את השני.הדבר היחידי שאני זוכר זה את יום הגירושין עצמו.אני זוכר שישבתי במונית,אני ואחי ודוד שלי וסבא שלי.אני זוכר שהסתכלתי כלפי מעלה,אל הבית.מה עבר לי באותו הרגע בראש? אני לא יכול לדעת.אולי חשבתי איזה כיף הולכים לאכול גלידה,או שאולי חשבתי בצורה בוגרת שמשהו ישתנה,שהכל כבר לא אותו דבר.אי אפשר לדעת.

קנמה ומיסקו הם זוג יפני.יש להם ילד,הירושי.הם מעוניינים להתגרש,אבל לאף אחד מהם אין את האומץ.כשמיסקו באה לקנמה ואומרת לו שיש לה מישהו,הוא מציע לה הסכם,כדי להראות כמה הוא נאור-תמשיכי במערכת היחסים איתו (עם הבוגד) למשך שנתיים,אם תראי שזה טוב אז נתגרש ותתחתני איתו.מצב קצת סוריאליסטי.הבן הירושי מתחיל להריח שמשהו מוזר,באינטואיציה הזאתי שיש לכל הילדים.ובסוף דודו צריך לספר לו,כי לאף אחד מהוריו אין את האומץ.ברומן מופיע זוג נוסף,אביה של מיסקו ופילגשו.האב הזקן עדיין מתנהג כמו ביפן העתיקה-מתרחץ באמבט של פעם (ולא באמבט מודרני ומואר),עדיין עוסק באמנויות העתיקות כמו קליגרפיה ושתיית תה,ומכריח את אשתו להתמחות בהם ואפילו הולך לראות תיאטרון בובות וגורר איתו את כל המשפחה.

אבל הספר לא עוסק בגירושים ובמערכות יחסים.הכול פה הוא משל,משל אחד גדול.בתקופה שבה נכתב הספר,יפן עוברת תהליכים עצומים.המפגש בין התרבות היפנית המסוגרת לבין התרבות המערבית,יצר התנגשות תרבויות.היפנים הצעירים רוצים להראות שהם נאורים ומערביים,ולכן מאמצים כל דבר מערבי ומתייחסים בבוז למנהגים היפניים המסורתיים.כך זה עם קנמה ומיסקו,שרוצים להראות כמה הם נאורים ומערביים.הסבא לעומת זאת חי בעבר,ורוצה לשמר את התרבות היפנית המסורתית למרות שהיא כבר מיושנת.לכן הוא מכריח את פילגשו ללמוד את כל הטקסים והאמנויות,למרות שבעולם המודרני אין צורך בכך.ככה החברה היפנית נקרעת בין ישן לחדש,מזרח למערב ונישואים לאהבה.

אני מנסה לחשוב מה ההורים שלי אמרו לנו כשהם התגרשו."ילדים אבא ואמא מחליטים להיפרד ולגור בנפרד כי הם לא מסתדרים וככה יותר טוב לכולם?" או שאולי היה הסבר קצת יותר מפורט,יותר בוגר (אני ואח שלי היינו עם התפתחות מוקדמת והבנה מפותחת בשלבים מוקדמים מאוד).לפעמים הייתה עוברת בי המחשבה "אני לא אעשה את זה לילדים שלי,אני לא אתגרש.זה גורם לילד להרגיש כמו חבילה עוברת,חבילה שאף אחד לא רוצה אותה ועוברת מיד ליד.אני לא אעשה את זה להם".אבל כשאני חושב על זה לעומק,אני מבין שזאת הייתה ההחלטה הנכונה.עדיף הורים גרושים מהורים שרבים.

יש המעדיפים סירפדים?
האמנם?
אם כך יש הרבה חיי נישואים שמרופדים סירפדים.
הרומן נסוב על יחסי בעל ואישה
בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת
ביפן. שנעה בין מסורת יפנית מדוקדקת
וקפדנית לבין המודרניות המערבית שהחלה
לחדור לאי השמש העולה.
הסירפדים בחיי הזוג הם הקושי העיקרי
של הרבה מערכות יחסים גם היום
גם כשנעלם הניצוץ האחרון בין הבעל והאישה.
אין יותר אהבה תשוקה ועניין. קשה להיפרד.
אף אחד לא מעיז לעשות את הצעד הראשון
והגורלי. לא קורה גם היום? גם במשפחות הכי
טובות ? קורה.
הבעל מעדיף לבלות עם חותנו ופילגשו הצעירה
(לאיזה מצב הגיע) שהוא נמשך אליה (יופי
של חתן ויופי של חותן)
האישה מוצאת לה מאהב בעידודו המלא של בעלה
(ממש בעל מתחשב ומתקדם)
נוסעת אליו בקביעות בוכה על כתפו.
ובוכה גם בלילות בבית.
רק כדי לא לספר לאביה על כשלון נישואיה
ורצונה להיפרד.
למעשה הסופר תיאר כנראה את חיי נישואיו
לאישתו הראשונה מבין 3 שהיו לו.
אבל הסיטואציה יכולה להתרחש גם היום. רק תיאור
החיים והטיולים והבילויים הפיקניקים
וביקור בתיאטרון בובות שמתוארים
בספר ממחישים את החיים ביפן ב-1928 .
אחרת מערכות היחסים בין הדמויות לבין עצמן
הרגשות והמחשבות יכולים עדיין להתאים גם
לימינו אלו למשפחה דימיונית בישראל של שנת 2010.
בכללותו הספר נחמד לקריאה, לא מעיק ולא מציק.
הדמויות די מנוכרות זו לזו בצורה יפנית
קרה ומאופקת.
הזוג שלכאורה הכי לא מתאים : החותן ופילגשו
הצעירה ממנו ב-30 שנה. הם למעשה הזוג עם
היחסים הכי חמים ואנושיים בספר.
למרות שהסוף די פתוח ונותן חומר למחשבה.
מסקנתי: אפשר ללכת ,אבל לאט, לקרוא את הספר. לא חייבים.
אל תרוצו. אבל אם תיקראו לא תינזקו.
החלטה שלכם.

ויש המעדיפים לא להמשיך בקריאת הספר (כמוני).
הכתיבה מסורבלת, היתה לי תחושה של פיספוס שבאה מכך שהסופר מכניס את הכפית לפה של הקורא: אין הרבה מקום לחשיבה, הסקת מסקנות וכו' אלא הרומן מסופר יותר בצורת דוח יבש.

מעניין ואחר

מורכב. בהתחלה חשבתי שהוא ממש גרוע מחבריו המעולים בסדרה לספרות יפה, אב בהמשך הבנתי את המורכבות. ספר עם מעט מאוד התרחשויות, המון תיאורים של תרבות יפן המבולבלת בשנת כתיבתו. מומלץ רק לאלו שיידעו להתמודד עם התכנים.
אגב, בספר מצאתי את דמות המשנה הכי אהובה עליי מכל הספרים שקראתי- האבא של מיוקו. דמות לא מאוד מבוגרת שאוהבת להזדקן. מיוחד מאוד.

את הספר קראתי לפני כשבועיים.
גיליתי שהספר נכתב בשנת 1928 רק לקראת סוף קריאתו, ואז זה שפך אור על חלק גדול מהעלילה, ומהאכזבה שלי ממנו.

תיאורים יפים ומעוררי חיוך על פריחת עצי הדובדבן והמסורת עתיקת היומין של תיאטרון הבובות היפני. וזהו.
קנמה ומיסקו, הדמויות הראשיות, נראו לי לגמרי לא אמיתיות, לא אנושיות. הרגשתי אדישות מוחלטת כלפי העתיד לקרות להם וליחסיהם.
הרגעים היפים בעלילה סבבו סביב התפעלות מ"אלף לילה ולילה". או התיאורים היפניים שרבים וגדולים מטניזקי עשו הרבה הרבה קודם.

בסדר. לא מעבר לזה.