ב 31 בדצמבר, שהיה יום מאד ארוך בעבודה, ניהלתי שיחת מסדרון מאוחרת עם מישהו שעובד איתי, שיחה שגלשה הרחק מעבר לקירות האפורים שמסביב. אחד הדברים שהוא סיפר עליהם היה הטיול שעשה אחרי הצבא. הוא התחיל אותו בניו יורק, בגיוס כספים לצורך הנסיעה לדרום אמריקה ועבד בחברת הובלות, אבל לא מאלה שמעבירות דירות מאפר איסט סייד לאפר ווסט סייד או להיפך, אלא חברה שמתעסקת בעיקר בפינוי אנשים מהדיור הציבורי. אחרי שעבד שם מספר חודשים יצא לדרום אמריקה על אופנוע, אל מה שתוכנן להיות החלק המשמעותי של הטיול. משם הוא לא זוכר הרבה. היה כיף. מה שלא עוזב אותו, מה שהתברר כחווייה שקשה להפריז במידת ההשפעה שלה עליו, היתה העבודה ההיא. הוא זוכר את חדרי המדרגות החשוכים, עם המזרקים והחולדות, את הילדות הקטנות שלא לבשו כלום והתפרנסו מזה, את פרצופי האנשים שעבדו איתו, רובם שחורים, גדולים, שיכולים להרים מקרר ביד אחת ולזרוק אותו למטה. אפילו פנים של שוטרים שהיו מלווים אותם הוא זוכר. וגם רגעים, כמו אחד שהיה ביום קר מאד בו עשו את הדרך אל אחד השיכונים בברונקס, חולפים על פני זונה שחורה רועדת מקור ואחד הבחורים שעבדו איתו, אחד הבריונים, פשוט הוריד את המעיל שלו, מעיל טוב, ונתן לה אותו והמשיך ללכת.

בזמן שהוא סיפר לי את זה ראיתי את התמונות שצייר לי הספר הזה. מפורטות מאד ומציאותיות מאד. אני לפעמים משתאה למול צירופי המקרים והקשרים שנטווים בין הספרים שאני קוראת לחיים שאני חיה.

לא הייתי בניו יורק. לא ראיתי את השיכונים על ההיי וויי, לא את כתובות הגרפיטי בתחתית, לא את פארק אווניו ואף פעם לא אראה את מגדלי התאומים, אבל גם אילו הייתי שם אני מניחה שלא הייתי רואה אותה מהזוויות שיש פה. זאת לאו דווקא העיר היפה והפלורליסטית, אפילו לא זו המנוכרת. אצלו זו עיר של אנשים. אירוע אחד, אמיתי, שהתרחש בניו יורק בשנות השבעים, לוליין שהלך על חבל בין שני מגדלי התאומים, הוא מה שמקשר בין האנשים האלה. כומר אירי, זונה כושית, שופט יהודי, you name it, כל אחד מהם מספר את הסיפור שלו בלשון אותנטית ומשכנעת. כל אחד מהם נושא את החלומות שלו ואת הכאבים שלו, ומחפש איזה מקום שאפשר לנוח בו או סתם למצוא קצת שקט.

הוא נהדר. יש לו דימויים נהדרים, אחד במשפט, שניים במשפט, שלושה במשפט, כמה שתרצו, להטוטן של דימויים, אבל לא סתם להטוטן. בעל תעוזה, מקורי, רלוונטי, לא יהיר, בטוח בעצמו, אחד שעושה רק את מה שהוא יודע, מכיר את הכלים שלו, את המילים, לפני ולפנים, ועושה בהם את מה שכל אחד יכול היה לעשות אם רק היה יודע איך.

והוא אישי ואנושי. כל כך כנה ופשוט וכל כך יפה. נפש נטולת סייגים שלוקחת אותך פנימה, בעדינות, מושיטה לך יד ומאפשרת לך לשוטט מתחת לעור ולהביט עמוק ככל שתרצה או ככל שתוכל.

לא מעט משפטים שגרמו לי להרים לרגע את הראש, לחשוב קצת, לחשוב הרבה. מבריק. לא פחות.

גמ אני קראתי את הספר הזה. לא רע בכלל, אפילו דווקא אהבתי, עובדה שצלחתי. הייתי בניו יורק יש לי חברה טובה שחיה שם, אז הייתי אצלה פעמיים 2012 ו 2013, אז זה היה אחרי 10 שנים שהיא גרה שם, אהבתי את הדבר הזה שניקרא ניו יורק, באמת, אחלה מטרופולין כרך ענק ומקסים על כול המיגוון שלו.
והספר?
עכשיו שקראתי את הביקורת החיובית טובה על הספר, מאת הסופר שכתב את הספר, האפר של אנג'לה, אז וואלה זה ממש מתאים.
באמת, ספר שמספר את האמת על האנשים על בני האדם על המיגוון העצום שלהם, כרגע דווקא ניזכרת בגלוריה וקלייר ואיך נימלכת גלוריה בדעתה וחוזרת לקלייר הביתה, ואכן כול הסיפורים מתחברים וזה ממש מקסים בעיני איך הנכדה של טילי באה לבקר את לארה ואח של ג'ון בדבלין, נכון שזו דבלין? בירתה של אירלנד הקסומה, זה ממש חמוד איך הסופר מתאר את הבליל של האוכלוסיות התרבויות האנושי שנוצר שם בניו יורק האירים הראשונים והיהודים והכושים סליחה על המילה ככה אני אוהבת לקרוא להם, ו אפרופו הם, ווואוו הסיפור של גלוריה ממש וואוו ענק, בקיצקוצ אחלה ספר מסובך, ואני מאוד מאוד אהבתי את התיאורים של ההולך באוויר כל העבודת גופנפש שהוא עושה כולי קנאה אמיתית ביכולות הזו שלו, אדיר ממש.
המון תודה רבה לכם.
חילקתי מלא לייקים עכשיו לכול אינסופ כותבי הביקורות = 13, ו 43 הצעות מכירה. ספר פופולרי סך הכול.
אפילו 3 קוראים שהתחילו מזמאן קאדים וטרם כתבו שסיימו מה שלא אומר כלום כמובן.
שבת שלומבורכת סופ"ש קסמרפא 12-11-2022 11:52
שאו ברכה וראו טוב.

אני חיה עם פחד גבהים. לא ברמה המחייבת אישפוז או תרפיה קוגניטיבית - סתם מטרד שבחיי יומיום מחייב אותי לעתים לשיחות מוטיבציה עם עצמי. העובדה שהיה לי קשה למדי לקרוא חלק מהתאורים המתוארים בספר הזה - את צעידתו-להטוטיו-מרוצתו של פיליפ פטי ב 1974 על כבל המתוח בין שני מגדלי התאומים (כן, אלה מתמונות המטוסים המתנפצים עליהם) אומרת הרבה לזכות יכולת הכתיבה והתאור של מק'קאן. הוא עשה זאת מספר פעמים - גרם לי לראות את התמונה כאילו היתה חלק מעולמי, למרות שכמובן היא כלל לא.

השימוש בארוע מכונן ובהתייחסות לחיי הגיבורים על רקע הארוע הזה אינו חדש או מקורי במיוחד. מק'קאן הופך את הארוע - האמיתי בתוך הסיפור שכולו בדיוני - למין קטליזטור לחיי ורגשות הגיבורים. הסיפור עוסק במספר אנשים, שלכאורה אין שום קשר בינהם ובמה שארע להם באותה תקופה, וגם אחריה. מהבחינה הזאת הסיפור הוא סוג של סאגה המתארת את הגיבורים מבפנים - דרך עינהם - ומבחוץ, דרך עיני האחרים. אבל זה לא הכל.

הספר הזה עוסק במקביל בהתבוננות חיצונית ופנימית. הוא מתאר את הגיבורים שיכלו להיות אנחנו מכל בחינה - גם אם מדובר באנשים שחיים בשולי החברה, באנשים שמעשה אחד שלהם מגדיר אותם והם אינם יכולים להחלץ ממנו, וגם בהתבוננות חדה וממוקדת בדברים החשובים של החיים: "יש אנשים שחושבים שאהבה היא סוף הדרך, ושאם התמזל מזלך ומצאת אהבה, את תישארי שם. אחרים אומרים שהיא נהפכת לצוק ממנו עפים אל התהום, אבל רוב האנשים שלא נולדו אתמול יודעים שהיא דבר שמשתנה מיום ליום, תלוי כמה נלחמים למענה, איך זוכים בה, כמה נאחזים בה, אם מאבדים אותה, אבל לפעמים היא לא קיימת מלכתחילה"

קשה לי מאד להגדיר את הספר הזה. הרגשתי שאני חווה חווייה מיוחדת ומרגשת עם קריאתו. זה לא הסיפור, אלא החיבור בין כל המרכיבים - ההרגשה לפעמים של אמת צלולה כבדולח שמבצבצת מתוך הסיפור, והרגעים האלה היו מופלאים ממש. "יש דבר אחד שאתה צריך לדעת על מלחמה, בן: אל תלך!"
ומה לא? לפעמים הסיפור מסתבך שלא לצורך, לפעמים סוג של פיתרון שהוא בוחר לדמויותיו אינו קביל וגורם לקושי לקבל את הסיפור.
יאהבו אותו האוהבים להפליג בדמיונם, אלה המוכנים לראות מעשים גדולים נעשים בידי אנשים רגילים, וכאלה המוכנים ללכת בעקבות הסופר למקומות שלא היו בתכנון.

"הוא חשב על בטנו כעל קערת מים. אם יטעה, הקערה תאזן את עצמה"

המשפט הזה, מתאר את התחושה של הלוליין פיליפ פטי בזמן הליכה על כבל בין מגדלי התאומים.
הלוליין פיליפ פטי הוא אמיתי, גם ההליכה על הכבל אמתית, גם מגדלי התאומים היו אמתיים לגמרי ב 1974.

חוץ מזה הספר בדיוני לחלוטין. אני מניחה שגם הדימוי של קערת המים.
והדימוי הזה, כמו תיאורים אחרים בספר, פרש לי בראש מניפה של זיכרון.
אומרים שריח עושה את זה, ניגש ישר למאגר הזיכרונות בלי לעבור דרך הצינורות המקובלים
אבל גם המילה הכתובה יכולה לעשות את זה לפעמים, כשהיא מדוייקת כמו ריח.

כשהייתי בת שש או שבע רציתי להיות לוליינית.
עמדתי על מעקה המרפסת של הקומה השלישית. לא לבד, עם חניך צעיר ממני בשנתיים, וניסיתי עמידת מאוזן.
הצלחתי.
אם השכנה ממול לא הייתה רואה ומדווחת לאמא שלי, אולי הייתי מגיעה לקרקס ומסלול חיי לא היה כולל כורסה, מחשב ומשקל עודף.
אני עדיין מאמינה שמי שלא מפחד לא נופל, רק שעכשיו אני פוחדת אפילו לעמוד על שרפרף.

את הסיפור הזה יצא לי לספר לא פעם. אבל כשקראתי את הקטע על פיליפ פטי חזרה אלי ההרגשה, לא הסיפור. הרגשתי את כוחו של הרגע, את מתיחת גבולות העצמי.
הייתי על המעקה.

התלבטתי מאוד כשניסיתי לדרג את הספר הזה.
מצד אחד יש בו הרבה מעבר לחמישה כוכבים, הרבה מעבר לדמעות, כי די פשוט לגרום לי לבכות, לפעמים פשוט מדי.
ישנם משפטים עוצרי נשימה, מחסירי פעימה ולא כמטבע לשון, אלא כאותה תחושה ראשונית, לופתת איברים פנימיים, שטבעה את מטבע הלשון הזה.

ומצד שני, כמכלול, משהו לא התחבר לי.
אחרי שקראתי את השורות האחרונות וסגרתי את הספר לא עצרתי לדקת דומיה ולא אמרתי לעצמי "וואו, (אנחה), איזה ספר". זה קרה המון פעמים באמצע ומשום מה לא בסוף. לא במבט לאחור.

בחרתי בחמישה כוכבים בזכות אותן מניפות זיכרון שנפתחו בי, שגרמו לי להזדהות כמעט עם כל דמות מספרת. זה תמיד קשה ברומן רב קולי והפעם דרש לוליינות רגשית מיוחדת. לא מן הסוג שצריך לקום בשבילו מהכורסה, ובכל זאת לוליינות.

אבל לא רק בזכות הפנינים הפזורות בו הספר הזה מעולה בעיני, אלא גם ובעיקר בזכות הפרק הראשון. תשעים עמודים המספרים את סיפורו של קוריגן - נזיר אירי יוצא דופן. תשעים עמודים שאחריהם לקחתי פסק זמן של יום, כדי לשאוף אוויר.
נו, אני אשתמש שוב במטבע השחוק – תשעים עמודים עוצרי נשימה.

לא זכור לי שקראתי משהו קרוב יותר למה שאני מרגישה כלפי אמונה, אם כי אצלי זוהי רק דעה סבילה ומודחקת ואצל קוריגן אורח חיים מחייב.
האמונה בעיניו היא משהו אינטימי, היא מתכלה כשממסגרים אותה, היא נועדה להציק, להיבדק, להתגלות ביופי חסר פניות הנמצא בכל מקום, במיוחד בביבים.

קשה לי כל כך להתמודד עם המעט שאני יודעת על העולם הזה, אבל עמוק בלב אני חושבת ומרגישה כמו קוריגן – שלהיות בעולם, לראות ולקבל אותו כפי שהוא ולנסות להיות טובים, עד כמה שאפשר, זוהי התכלית ולא רק מסדרון בדרך לגן עדן.

לא שאני מצליחה לעשות עם זה משהו, אבל גם לכישלון ולפחד יש מקום בתפיסה האוטופית הזאת.

"יסתובב לו העולם הגדול"/ קולום מק'קאן
כשסיימתי לקרוא את הספר הזה אמרתי לעצמי; וואו! כי יותר מכל, הוא הזכיר לי סוג רכבת הרים של צוקים ותהומות. כשאנחנו מתחילים לקרוא את הפרק הראשון של הספר שמתרחש אי שם באירלנד,
אין לנו שמץ של מושג לאן תוביל אותנו העלילה - שבתחילה איננה קיימת בכלל. כי טכנית בנוי הספר משורה של סיפורים, שעומדים עצמאית בפני עצמם, אך מתחברים בתחילה באופן ממש רופף. לאט לאט הם הולכים ונקשרים אחד בשני, ממרחק של שנים, עד שלבסוף כבמעשה קסמים, לפתע הכל מתחבר לסיפור אחד גדול וכואב, שמתרחש רובו-ככולו בכרך הגדול של ניו יורק. וכמה סמלי ונדיר הוא למצוא בספר שרובו כאמור עלילתי ופרי הדמיון, צילום אמיתי מ-1979 של לוליין שהלך על הכבל המתוח בין מגדלי התאומים במנהטן. בצילום שצולם מרחוק, נראה הלוליין בקושי, אך באותו צילום שיש בו משהו נבואי, תפס הצלם ביחד עם הלוליין גם מטוס עובר במקרה בשמיים שבין שני המגדלים... ואני שהייתי במצפה המדהים שהיה במגדלים הללו כמה פעמים (בפעם האחרונה רק כשנה לפני האסון) נזכר בכך ומתחלחל... וזוהי איננה רק מטפורה! הסיפור של "האיש ההולך על החבל במרומים" מופיע כחלק מהעלילה של כמה מהסיפורים. הסיפורים מתרכזים בדמויות השונות שמרכיבות את העלילה. בחלק מהם מופיע המספר כ"יודע כל" שמתאר מה מתרחש בנפשו של הגיבור, אך ברובם מספרות הדמויות בשפתן שלהן בגוף ראשון את סיפורן, במעין רשומון של ניגודים של אותה העלילה. כי מק'קאן הסופר צריך היה לטוות הרבה גשרים בכדי לחבר בין כומר אירי שהוא מעין קדוש בן ימינו, זונה ניו-יורקית ובתה הזונה גם היא, גברת עשירה מפארק אווניו, זוג נרקומנים שגורמים לתאונה קטלנית. מהגרת לטינית עם ילדיה בשכונת עוני בברונקס, שופט יהודי מכובד ולוליין ההולך על החבל... בקיצור למרות שלפעמים צריך להשקיע מאמץ מחשבתי מסוים כדי להבין "מי נגד מי", זה שווה את המאמץ! והסיום שבו הכל מתחבר שווה את הכל! בקיצור ספר שאהבתי מאוד ושכדאי מאוד לקרוא אותו!

פעם, כשהייתי קטן, בשכונה, שיחקנו בתופסת, כולל גגות. אני ודן עלינו לגג (שלוש קומות על עמודים- רכבת) כשירדנו, נתליתי מהגג הנחתי את רגלי על מעקה הקומה השלישית, וקפצתי לחדר המדרגות. דן ניסה לעשות כמוני. רק שדן היה הרבה פחות גבוה ממני, והרגליים שלו לא הגיעו למעקה, ניסיתי לעזור לו, לאחוז בקרסוליו ולהוביל אותו לכניסה, אבל מהלחץ הגובה, הפחד, ועוד דן בעט את ידיי מעליו ונפל מהגג. רצתי במורד המדרגות מדלג חמש מדרגות כל פעם, מצאתי את דן שוכב על הצד, נושם, קראתי מיד לגדולים (היינו בני 10 אני חושב) שקודם איימו שיהגו אותי אם אני משקר, נשבעתי בכול היקר לי, הם ניגשו, אמבולנס הגיע. דן ניצל בנס.
מאז אותו מקרה יש לי פחד גבהים... ניסיתי כמובן להתגבר. התנדבתי לצנחנים, ובכל צניחה, גם בקורס גם בתרגילים וגם כשהייתי מפקד, הייתי ראשון לקפוץ. הראשון בכל דבוקה הוא בעצם היחיד שעומד לאורך זמן בדלת המטוס הפתוחה, האחרים זה פשוט: קפוץ, קפוץ קפוץ, קפוץ...(בקושי יש זמן להפנים את הפחד). אני חושב שעדיין יש לי פחד ממקומות גבוהים, ודחף שכזה לקפוץ. יכול להיות שבגלל זה בחרתי בספר הזה. התמונה של האיש שיושב לו על החבל, מקל האיזון על בטנו סיגריה בין אצבעותיו... כן כן אני יודע, don't judge a book by its cover... אבל אני חושב שהתוודעתי שקורה שכך אני בוחר.
הספר כתוב מפי מספר דוברים, יש מספר התרחשויות, כולם משיקים בצורה כזו האו אחרת. יש שימצאו את הטכניקה הזו מעייפת, אני נהנתי והרגשתי אמינות בכתיבה, כשמדובר באירי יכולתי לשמוע את המבטא, אשת שופט מ upper east side, זונה מבוגרת (שמשתמשת בשימשיה להסתיר את גילה, כי למעט פניה שמראים את השנים, הגוף בכלל לא רע), שופט יהודי, הולך על חבל ועוד. לכול דובר יש את הצליל שלו והגוון שלו, וניכר שכותב הספר באמת יודע לכתוב ואמינות לא חסרה, לא בדמויות ולא בסיטואציות. עוד דבר שאהבתי בספר זה את ניו יורק. אני אוהב את העיר הזו, ביקרתי בה פעמים לא מעטות (תמיד ענייני עבודה) והניו יורק שכתובה בספר היא אמיתית ומשכנעת אפשר ממש להרגיש אותה. אהבתי גם את תאור השכול, אבל לא אכנס לזה בביקורת זו, רק אומר שגם שם העסק היה אמין. נהנתי מאוד

כשקראתי את הספר עלה בי זיכרון מעומעם. משהו על כיתה ח' וטיול בירושלים עם המורה דינה. משהו על גיא בן-הנום וכבל שנמתח מעל התהום, לכל האורך. ואיש מוזר, צרפתי או משהו, מהלך על החבל, תלוי בין שמים וארץ. ושמא אני מערבבת סיפורים. והטיול אמנם היה, כי עם המורה דינה חרשנו את ירושלים לארכה ולרחבה. אבל אולי ראינו רק את הכבל, ואחר כך גם את הלוליין, אבל בטלוויזיה. אולי ראינו את ההכנות, או שאפילו גם זה לא, ואולי זה בכלל לא היה עם המורה דינה. בשנת 1987 פיליפ פטי הלך על כבל שנמתח בשכונת מגוריי, אולי הייתי שם, ואולי לא, והזיכרון המתעתע שלי מראה לי עד כמה קלושה היתה ההשפעה של ההליכה שלו על חיי.

וזה כל הספר הזה. השפעות קלושות. הציר סביבו הספר סובב הוא אותו פיליפ פטי, והפעם בהליכה על כבל פלדה בין מגדליו התאומים של מרכז הסחר העולמי הי"ד, והדרך שבה האירוע הזה השפיע על כמה וכמה אנשים. לקרוא לספר "רומן" זו הגזמה לדעתי. התחושה היא יותר של סיפורים קצרים. או נובלות. כן, אוסף נובלות שיש ביניהם חוט מקשר וגיבורים שמתחברים, אבל הן עוסקות בעלילות שונות. ואולי זו התמה העיקרית של הספר. קלישות הקשר בין אנשים. דקותם של החוטים המקשרים.

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב,
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

אז רחל כתבה את זה בצורה יפה ותמציתית. קולום מק'קאן נזקק לארבע מאות וארבעים עמודים כדי להגיד אותו דבר. אבל אני לא יכולה להגיד שזה היה רע. זה ספר אחר, לא עלילתי, יותר פיוטי, ספר של אווירה. כזה שצריך מצב רוח מיוחד כדי לצלוח אותו, אבל אם יש לכם את מצב הרוח הזה, תוכלו להנות מאוד.

ובעקבות הספר הגעתי אל הרצאה ב-TED, אותה מעביר פטי עצמו, ובה הוא מתאר את דרכי הלמידה שלו, ואת התמות שמנחות את חייו. לא קשור לספר, אבל מעניין מאוד:
http://www.ted.com/talks/lang/he/philippe_petit_the_journey_across_the_high_wire.html

ספר מרגש, מפעים, אחד הטובים ביותר שקראתי.כתיבה מדהימה, סוחפת - לא רציתי שיגמר. גרתי תקופה בניו יורק, זכיתי לראות את פיליפ פטי הולך על חבל (לא בניו יורק אלא בירושלים מעל גיא בן הינום). החלוקה של הספר לפרקים בהם כל אחד מגיבורי הספר מספר את סיפורו והקשר שנוצר בין כל הגיבורים באמצעות הסיפורים האישיים יוצא דופן באופן שהסופר מתאר אותם. התיאור של ניו יורק כפי שהוא עולה מהספר הזה פשוט נהדר ואמיתי כל כך. גיבורי הספר - האחים קוריגן, גלוריה, טילי, גז'לין, קלייר ובעלה השופט, פיליפ פטי ההולך על החבל, לארה ובליין, ג'סלין ועוד. ספר ענק - לא פחות. מומלץ בחום רב.

ספר מעולה. בלעתי אותו בשבוע ויום (מהיר מאוד יחסית לעובדה שאני ניגשת לפסיכומטרי עוד שבוע).
לספר אין איזו עלילת על מיוחדת. אדם החליט ללכת על חבל. אבל קולום מק'קאן מצליח לקשר בין כמה וכמה סיפורים קטנים ושונים זה מזה בעזרת ההליכה על החבל. הכתיבה של מק'קאן נהדרת – אף על פי שאנחנו מכירים כל דמות לזמן קצר יחסית, ואנחנו נדרשים להתרגל ללא מעט דמויות בקצב די מהיר, הכתיבה הכל כך מדויקת שלו עוזרת לך להיכנס מיידית לעולם של כל אחד מהם ולהתחבר אליה מאוד. סגנון הכתיבה משתנה בין דמות לדמות, בהתאם לה. אם אצל האמא השכולה הוא איטי יותר, מחושב יותר, גורם לך להדהות איתה בלי אפילו להבין את הדברים שעוברים עליה, ואצל טילי הזונה הוא מהיר, בנוי ממשפטים קצרים, מפסקאות קצרות.
מק'קאן פשוט מצליח לסחוף אותך לעלילה בכישרון כתיבה יוצא דופן. ממליצה מאוד לקרוא.