השבוע, הכנתי מרק, וההתלהבות שלי בהכנת המרק הפיקה נזיד סמיך ביותר.
בניגוד למרק שלי שניתן היה לדללו ולשפרו, הרי, לספר שיוצא כך, קשה לעשות זאת, אפילו אם שופכים עליו קפה , כמנהגי מדי פעם.
מדובר במשפחה מצומצמת בצרפת, האם סילה, שמגדלת ומקריבה את כל ישותה ונוכחותה למען בתה מלינקה.
מלינקה מתנכרת לאמה וקוראת לה "המשרתת", היא מחליפה את שמה לקלריס וממציאה לעצמה היסטוריה משפחתית.
ההתנכרות של מלינקה מלווה בקשר של אהבה "סודית" לאמה בתנאי שלא תפריע לחיים של "קלריס".
על הציר הנפלא הזה, מפתחת מרי נדיאי את הסיפור כלו. שעיקרו, הצגה פרטנית מאוד של אירועים בחיי הדמויות הראשיות, בעלה של קלריס, המאהב ובניה.
הכתיבה והסיפור לוחצים, הן בגלל עומס הרגשות והן מההתפתחויות הבלתי נמנעות במשחק המחבואים הזה.
כהנגדה למצב זה מצטרף פרדי מוליז'ה, מאהב, שמחצין את רגשותיו, חתול אשפתות ששורד בכל מצב, והעיקר מקבל את הסיטואציות שהוא נקלע אליהן,בלי העמדות פנים.
מצאתי עצמי מכין טבלת דמויות תכונות ויחסים, בהתחלה כדי להבין את העלילה , ואחר כך להתענג ולהבין את זרימת הרגשות והקשרים שבין הדמויות.
הבעיה בספר מתבטאת ב"משל המרק" שבתחילת הביקורת. הכל סמיך מדי,מרוב ריבוי של דמויות , רגשות וקשרים, הקריאה אינה זורמת אלא יש ללגום קצת, לעכל ולהמשיך הלאה.
כתיבה כזאת אינה מטיבה עם המסר והסיפור שמרי נדיאי רצתה למסור לקוראים .
כל דמות,בין אם היא ראשית או משנית, מקבלת אותו טיפול פרטני שבזמנים מסוימים מעכב את הקריאה ואיני בטוח שהוא מועיל לה.
יתכן , כי בעצם מדובר כאן ברכז של שני ספרים. אבל אי אפשר לשפוך מים או קפה על הספר ולדלל אותו.
חרף הביקורת, אני ממליץ על הספר כמין התבנית הנגדית של אבא גוריו, הפעם מבט של אחת הבנות.
הוא מותיר תובנות והרבה נקודות למחשבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
