ביקורת ספרותית על מזל קטן מאת קלאודיה פיניירו
ספר בסדר

---

האם בקרב מישהו מהקוראים, לא עלתה אי פעם אפיזודה מהעבר ורצון לעשות לה תיקון? שיקום!!
אין ספק כי הדבר נכון באירוע טראומטי.
ובכן הספר הזה הוא " תיקון " גדול, שעיקרו: אישה שעזבה עיירה בארגנטינה בחיפזון והותירה כל אשר לה, הקימה בית שני בבוסטון, חוזרת לעיירה לשם .. הערכה של בית ספר בו למדה, מין מבחני מיצ"ב למורים וההנהלה, או יותר נכון, לתת תקן iso כלשהו.
לא אגלה לכם יותר מכך כדי לא לפגום בעלילה.

רעיון מרתק, של עימות עם הסביבה מחד והקונפליקטים בנפש הגיבורה שלנו.

נושא כזה דורש כתיבה זהירה ובחירה מושכלת.
- נקודות מבט.
המחברת בחרה את מבטה של האישה/ האם . הספר מתאר בפרטי פרטים כל נימה ברגשותיה, מנהל בית הספר חשוד בעיניה מהרגע הראשון, דבר עליו היא מתבדה בסיום. המורים האחרים הם צל עובר.
- צורת הכתיבה.
אין הכרח כי נקודת המבט הזו תביא בהכרח לכתיבה "נשית", בקצב אטי ופרטני כך שלעתים סבלנותי נמתחה עד קצה גבולה.
גם המוטיב שמופיע בפרק השני חוזר בצורה תמוהה יותר מדי פעמים.

- רציונל הכתיבה.
יש מפגש טעון בין גיבורתנו לדמות משמעותית בחייה. היא טעונת רגשי אשמה, והוא שמזהה אותה מבלי ידיעתה, סולח , מבין ומקבל.
אין רגשי כעס, בצד כמיהה לפגישה. מין חסד נוצרי לא מתקבל.
פגישה חד פעמית אינה הופכת דף כי הסיפור האמתי מתחיל ברגע זה, והוא אינו חד צדדי וחד פעמי.

כחלק מהרציונל של הכתיבה הוא הסיום.
בכלל איני חסיד של " והם שילבו ידיים וצעדו לעבר האופק".
סיום כזה חוסם את הדמיון שלי, ופוטר אותי להרהר ולדמיין את המשך חייהם של גיבורנו.
גם העימוד בסצנת הסיום מוזר: הנה צועד הבן האבוד, לידו אשתו וילדה קטנה על זרועם. והסצנה מסתיימת בזה שהזוג הצעיר הולך חבוק מלפנים והיא עם נכדתה שנאחזת ומלטפת אותה מאחור.
האמנם? הרי גם במפגש רגיל של עולל שנולד עם הסבים, אין האם והאב גורעים עין אלא עוקבים ובתוך כך הם נהנים מהנאת הוריהם.

עדיין הנושא מיוחד ואולי רק בגלל זה יש לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על מזל קטן