****
כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון, וזה, מה לעשות, וואחד עניין חמקמק. אם, למשל, סופר ישתמש במילה "מחורבן", אפילו פעם אחת, המילה היחידה הזאת מסוגלת לזהם את כל הטון של הספר באופן בלתי הפיך, כמו טיפה של רעלן עצבי בתוך בריכת שחיה. בלום השתמש בה, בהטיות שונות, שלוש פעמים תוך 15 עמודים. איי דר יו: תנסו למצוא "מחורבן" בכל הרפרטואר של עמוס עוז.
לפעמים הטון יותר חמקמק או מרומז מזה, אבל קשה, או בלתי אפשרי, להתחמק מזה לאורך זמן. המנגינה קיימת, גם אם היא לא בדיוק חד משמעית.
זה הספר הראשון של יואב בלום שאני קורא, אבל את הטון שלו יכולתי לזהות אצלי במחזור הדם תוך כמה מילים בודדות. כבר מהעובדה שהמספר שלו, בגוף ראשון, מדבר אל הקוראים, בלשון רבים. ועוד אומר להם, אלינו, "בחייכם". זה אחד המופעים האגרסיביים ביותר של טון שיכולים להיות.
הטון של "הקבוע היחידי" הוא: סחבקי, מחוייך, פעולה, קצת מדע בדיוני לא מוגזם (שזו שיטת הפעולה של יואב בלום, למיטב הבנתי - לקחת את העולם ולשנות בו משהו קרדינלי, בלתי אפשרי, ולדמיין מה קורה), עכשווי, אמיתי אבל לחלוטין לא אישי ולא ריאליסטי, מקומי - אבל לא אשכול נבו מקומי אלא יותר כללי, מתנחמד, מנסה למצוא חן, אבל מצד שני גם חכם, חמוד, שנון לפרקים, שוטף ומהיר, מתפתל, מתרחב ומתפצל ואז מתאחד ומתכווץ.
אהבתי את סיפור המסגרת הכללי וגם את השפה, המילים, ולפעמים גם התובנות, כשהן לא נדחקו לגרוני בכוח רב מדי. הרגשתי שיש לבלום נטייה כמעט כפייתית להצביע שוב ושוב על תופעות הלוואי האפשריות להחלטה המשנה-מציאות והעקרונית שלו, במקום להתרכז בסיפור עצמו, בכדי לתת לה משנה תוקף, וכן גם צורך "לאזן" את המופרכות האינהרנטית שלה בבליל פסאודו-מדעי ובטון מבודח. לכן הספר מתקבל כמעניין, לא משעמם, אינטיליגנטי, ידעני, אבל בד בבד גם קצת קצת דבילי, ובוודאי לא מרגיש כמו ספר "אמיתי", אלא כיצירה עממית יותר, נחותה יותר, חביבה, קלה כנוצה (אולי לא נוצה... תרנגול?) ולא מתיימרת. זה לא גרוסמן פה, אבל היי, גם לא אילן הייטנר. מילים יפות, מטאפורות במידה, כאילו הוא אומר: יאללהה, נו, תן לספר סיפור נחמד ולהמשיך הלאה בעבודה שלי כהייטקיסט. אני לא מנסה לשנות פה את העולם ולהסתכן באמירות כבדות משקל על המציאות. סתם. סבבה. בחייכם, נו. למה לא?
אין סיבה.
****