כן, הנה גם אני עושה את זה.
בוחרת ספר כמעט אקראית, לא כדי לכתוב עליו אלא כדי לכתוב את מה שאני באמת רוצה.
ואני רוצה לכתוב על סבתא שלי.
מי שלא מתאים לו, מוזמן לעזוב כבר עכשיו.
טוב, את הספר לא בחרתי לגמרי אקראית.
כמי שקראה מגיל צעיר, זה אחד מבין הספרים הראשונים שקראתי לעצמי, וקראתי שוב ושוב.
אני לא ממש מצליחה לזכור כרגע את העלילה, רק זוכרת שיש שם ילדה עם קשר קרוב מאוד לסבתא שלה.
כשהיא היתה קטנה, סבתא היתה בבית כשהיא היתה מגיעה מהגן, ואז היא גדלה וסבתא כבר לא באה אבל הן מדברות בטלפון.
אני זוכרת שאהבתי את הספר הזה, וקצת הזדהיתי כי אמנם כשהייתי קטנה בדרך כלל אמא שלי היתה בבית כשחזרתי מהגן, אבל לפעמים סבתא היתה.
והספר הזה הוא חלק מזכרונות הילדות שלי, ובהם הוא משולב עם סבתא שלי, האמיתית.
שאיננה.
סבתא שלי.
נוכחות שקטה בבית, מקפלת כביסה, תופרת כפתורים, מבשלת אוכל פשוט: פתיתים, מרק עוף.
רק כשאגדל אבין שלסבתא שלי, בעצם, לא היה ממי ללמוד לבשל.
אם זכרה מתכונים מעוררי תיאבון מילדותה, מהבית בכפר, הרי שלא היה לה איך לשחזר אותם.
בתור הבת השמינית במשפחה של תשעה ילדים, מתוכם שש בנות, בטח לא היו לה הזדמנויות להיכנס בכלל למטבח.
רק אחותה הגדולה התחתנה לפני המלחמה. אחר כך גויסו הגברים לשירות העבודה ההונגרי והבנות נותרו רווקות, בבית ההורים.
לפני שנה או שנתיים, כשביקרתי אותה בערב ראש השנה שאלתי אותה אם היא זוכרת מה היו עושות בבית, בכפר, בראש השנה וביום כיפור.
בית הכנסת בכפר הקטן שלה, היה ממש קטנטן, ככל הנראה. אמא שלה הלכה להתפלל, היא והאחיות לא.
אז מה עשיתן?
שמרנו על הילדים.
ואני מחייכת לעצמי, איזה ילדים, הרי היא היתה השמינית מתוך תשע.
זה בטח היה מושג כזה במשפחה, משהו שהתחיל כשהבנות הגדולות שמרו על הילדים הקטנים ואחר כך נשאר.
בראש השנה הבנות "שומרות על הילדים".
מאז המלחמה ההיא, לסבתא שלי היה חשוב במיוחד להגיע לבית הכנסת בימים טובים, כשאומרים "יזכור".
טוב, היו לה כל כך הרבה אנשים לזכור.
ההורים, כל שמונת האחים, הגיס, שלושת האחיינים, דודים ובני דודים.
כל כך לבד בעולם.
ואנחנו, שהיינו המשפחה שלה, וניסינו להקיף אותה, לתת לה את כל החום והאהבה, להיות הנחמה.
הצלחנו, סבתא?
כן ולא.
כי הפנים של סבתא תמיד הוארו כשבאנו.
כי כשהילדים שלי חייכו אליה היא נישקה אותם. ניסתה לדבר איתם, אבל הם לא כל כך הבינו, כאילו המבטא ההונגרי שלה התחזק במשך השנים במקום לדהות, והיא לא כל כך שמעה את התשובות שלהם. אבל היו שם חום ואהבה ותקשורת לא מילולית.
ואני חשבתי על השיחות שהיו לי איתה כשהייתי ילדה, ואיך הבנתי אותה בטבעיות, למרות המבטא והעברית הקצת קלוקלת, והיא הבינה אותי.
הלוואי שהייתי יכולה לזכור עכשיו שיחה כזאת.
השנים שבאו אחר כך השכיחו.
אני כן זוכרת כשהיתה מספרת לי על השואה.
לא, אל תדמיינו עכשיו סיפורי אימה וילדה שלא נרדמת בלילה.
סבתא שלי לא היתה כזאת.
היא היתה זורקת משפט, חצי משפט.
כילדה, השואה לא הצטיירה אצלי כמשהו מפחיד ומאיים אלא בעיקר כעצב נורא. שאין לו סוף.
סבתא לא התנהגה כמו ניצולי שואה שקראתי עליהם בספרים.
היא לא עשתה עניין אם לא גמרנו את האוכל מהצלחת, היא לא צעקה בלילה, מתוך שינה, היא לא פחדה מכלבים.
להפך, כשהיינו הולכות יחד וכלב היה בא ממול, אני זו שהייתי אוחזת את ידה, מצטמררת.
היא לא הבינה. כלב, מה יש לפחד.
אבל השואה היתה שם. כל הזמן.
בפרטים הקטנים, באסוציאציות, בהערות.
למה את קוראת בהליכה? היא נזפה בי. דוד שלי קרא בהליכה ופספס את הרכבת שהיה אמור לעזוב בה ולא היתה עוד אחת, אחר כך הגרמנים באו.
בשנים האחרונות הדברים צפו יותר. הכל היה חזק יותר. עלה יותר ויותר בשיחות.
אחד האחים בבית האבות הזכיר לה את מנגלה, הג'לי של המנה אחרונה - את החלזונות שאכלו בגונסקירכן, לפני השחרור כשכבר לא היה מה לאכול בכלל.
אבל הפנים שלה עדיין האירו כשבאתי, כשהילדים חייכו ונישקו. ועכשיו אני כמובן מצטערת שלא באתי יותר.
וחוש ההומור שלה, גם הוא היה שם תמיד. כמעט.
והיתה הידרדרות ארוכת שנים, ארוכה מאוד, השמיעה, ההליכה, והחודשים האחרונים - אשפוז, שחרור, עוד אשפוז. סובלת? לא סובלת? מרגישה? מודעת?
וכשבאתי לבקר, זה היה יום לא טוב, וסבתא רק ישנה ולא פקחה עיניים.
אחר כך כבר אמרו לנו, הנכדים, אל תבואו, שלא תזכרו אותה ככה.
אבל אני באתי, למרות שידעתי שהיא מורדמת ולא תראה אותי.
רציתי לדבר, רציתי להגיד לה -
שקשה לנו, קשה לנו כל כך. קשה לראות אותה סובלת, ועוד יותר קשה להגיד לה שהיא לא חייבת.
שהיא ראתה כבר כל כך הרבה אנשים עוזבים אותה, ותמיד נשארה, והיא כבר לא חייבת להישאר. שיכאב לנו נורא, אבל היא תישאר איתנו בכל זאת. גם אחרי שלא תהיה פה.
אמרתי לה.
ועכשיו אני מתגעגעת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
